לא להתלונן ולא לקטר

בתחילת הפרשה מסופר על כך שמשה רבינו שולח את המרגלים לתור את ארץ כנען, ומבאר רש"י מדוע זה נסמך לסוף פרשת בהעלותך, מכיון שבסוף הפרשה מסופר על כך שמרים נענש בצרעת על כך שדיברה לשון הרע, והמרגלים לא למדו מכך מוסר ודיברו לשון הרע על ארץ ישראל.

ואולי אפשר לומר עוד דמיון בין סוף פרשת בהעלותך לענין המרגלים: בסיפור של המרגלים על ארץ ישראל, וכן בבכיה של עם ישראל, רואים שכשמישהו מחפש להתלונן ולרטון על משהו, הוא לא בודק אם יש טעם במה שהוא אומר, אלא העיקר להתלונן ולהוציא דיבה.

חלק מהטענות של המרגלים היה, שיש בארץ ישראל ענקים שאי אפשר לנצח אותם, ויותר מכך, כתוב בפסוק "כי חזק הוא ממנו", ומבאר רש"י בשם המדרש, שהם אמרו את זה כביכול כלפי מעלה. וזה הרי דבר ללא היגיון, שהרי המרגלים עצמם ראו את כוחו של הקב"ה בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני, ומדוע חשבו שאת הענקים של ארץ ישראל הקב"ה לא יכול לנצח? וכן עם ישראל שהאמין להם בכה על כך שאי אפשר להיכנס לארץ, האם הם באמת חשבו שהקב"ה לא יכול להכניס אותם לארץ אחרי כל מה שראו את כוחו וגבורתו?

אלא רואים מכאן את כוחם הרע של המקטרים, שאינם מחפשים במה לתלות את טענותיהם, אלא העיקר להתלונן.

ואת זה גם מצינו בסוף פרשת בהעלותך, שכשהתורה מספרת שמשה רבינו התפלל לקב"ה שירפא את מרים, כתוב בפסוק שהתפילה של משה רבינו היתה קצרה במיוחד – "אל נא רפא נא לה", ומסביר רש"י "שלא יהיו ישראל אומרים אחותו עומדת בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה". והדבר תמוה ביותר, שהרי הסיבה שמרים נענשה בצרעת, זה בגלל שהיא דיברה לשון הרע על משה, ועכשיו הם מדברים לשון הרע על משה בזמן שהוא מתפלל על הצרעת של מרים?

אלא גם כאן רואים את הענין הזה, שכשמישהו מחפש איך לקטר ולהתלונן, הוא לא מסתכל אם הוא מדבר דברים של טעם, העיקר להתלונן ולקטר.

וזה הסיבה לסמיכות של סוף פרשת בהעלותך לתחילת פרשת שלח – פרשת המרגלים, שנקח מזה מוסר השכל לא להסתכל בכל דבר על הצד השלילי ולהתלונן על כל דבר, כי זה רק גורם רע לנפש האדם.