רמזי הטעמים

בשליחת המרגלים לתור את ארץ ישראל נבחרו שנים עשר נשיאים, נשיא לכל שבט. מתוכם שבט יוסף נמנה כשני שבטים – מנשה ואפרים, אך שמו אינו מתייחס אלא אחר שבט מנשה "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי" (יג יא), ולא אחר שבט אפרים. וכתב בזה רש"י (ספר הפרדס עמ' צג; וכן פירשו רבינו בחיי וכלי יקר) "לומר לך זה [יוסף] הוציא דיבה על אחיו שנאמר (בראשית לז ג) ויבא יוסף את דבתם, וכן גדי בן סוסי שהיה משבט של מנשה הוציא דיבה על ארץ ישראל" [ואכן "למטה יוסף למטה מנשה" עולה בגימטריה "הם הוציאו דיבה, זה על אחיו זה על הארץ" (719)].

ודימוי הדברים מתמיה, שאף שיוסף וגדי בן סוסי שניהם הוציאו דיבה, אך שונים הם במהותם, שיוסף כל כוונתו הייתה לשם שמים שסבור היה שאסור לאכול אבר מן החי וכו' ורצה להפריש את אחיו מן האסור, ומאידך, גדי בן סוסי כוונתו הייתה להרשיע ואף כפר בעיקר (ערכין טו א), ולכאו' ראוי היה יותר להסמיך את יוסף לשבט אפרים, ליהושע בן נון.

וכשנדקדק את טעמי המקרא נמצא, שבשמות כל השבטים ראובן שמעון וכו' טעמם הוא "זק֣ף קט֔ן", ואצל אפרים ויוסף טעמם הוא "מרכ֥א טפח֖א", וכתב הרא"ש (נדרים לז ב) דטעמי המקרא באו כדי להבין משמעות הפסוקים, וגדולה מזה כתב הזוהר (בראשית כד ב) "כלהו תשכח לו נקודי לגבי טעמי למאן דידע רזין טמירין" ושם (תיקוני זוהר הקדמה ח א) "ונקודי בתר טעמי כי גבוה מעל גבוה". כלומר, יש בטעמי המקרא סודות וסתרי תורה.

והנה, כל חטא מורכב משני חלקים, הפעולה המעשית – הגלויה, וכוונת הלב – הנסתרת. ואצל יוסף, מעשהו החיצוני הנגלה, היה הוצאת דיבה, אלא שמחשבתו הנסתרת הייתה לשם שמים.

ובזה יש ליישב את הקושיא בה פתחנו – היאך הסמיכה התורה את יוסף שעשה מעשיו בצדקות, לגדי בן סוסי שהרשיע בזדון, ויותר היה ראוי להסמיכו ליהושע בן נון  – שאכן הסמיכה התורה את יוסף גם לשבט מנשה וגם לשבט אפרים. לשבט מנשה הוסמך יוסף בצורה נגלית, לפי שמעשהו הנגלה היה נראה כהוצאת דיבה. אך בטעמי התורה שהם הכוונה הנסתרת, הסמיכה התורה את יוסף לשבט אפרים ליהושע בן נון, וכתבה בשניהם אותו טעם, לרמז, שכוונתו הנסתרת של יוסף הייתה לשם שמים, וכפי שנהג בצדקות יהושע משבט אפרים.

ועתה נבאר מדוע נקטה תורה דווקא טעמים אלו, בכל השבטים זקף קטן, ובשבט אפרים מרכא טפחא. דמבואר בזוהר (שלח קנח א; ועיין בשל"ה חלק תורה שבכתב בענין המרגלים) שהטעם שהוציאו הנשיאים דיבה על א"י לפי שידעו שכאשר יכנסו לא"י תנטל מהם הנשיאות, וחסו על מיעוט כבודם, ולכך סובבו שעם ישראל יישאר במדבר. ואפשר שדבר זה נרמז בטעם "זקף קטן" שחששו שזקיפותם (כבודם) יקטן (יתמעט), ולכן הוציאו דיבת הארץ. או מאידך יש לומר שנרמז בטעם זה עונשם, שמחמת שרצו להגדיל כבודם, אדרבה, הוקטן כבודם (זקף קטן), ומתו מיתה משונה (פס' לז וברש"י).

ולענין מטה אפרים שנכתב בטעם מרכא טפחא, כתב בספר "תפוחי חיים" (על טעמי המקרא להגרח"א באנעט) דמרכא הוא לשון מורך לב וענווה [וכגון ואת עמו לק֖ח עמו (שמות יד ז) – שכיון ש"לקח" מוטעם בטפחא כתב התרגום יונתן וית עמיה דבר עימיה במילין רכיכין]. וטפחא הוא מלשון אסיפה [כדברי הגמ' (שבת קמג ב) לא יטפח בשמן – לא יאסוף שמן הנשפך], וזו הייתה מידתו של יהושע, שהיה ענוותן (תרגום יונתן יג טז), ולכן אסף והרחיק עצמו מעצת המרגלים. שהם רצו להוציא דיבה על א"י כיון שחסו על כבודם, אך יהושע לא חס על כבודו ולכן לא היה עמם באותה עצה.

ובזה יתבאר מדוע הטעם אצל כלב בן יפונה (משבט יהודה) נכתב בדומה לשאר השבטים, לפי שכלב "רוח אחרת עמו" (יד כד) והשים עצמו כשאר המרגלים כדי שיוכל להשמיע דבריו, וכיון שנדמה לשאר המרגלים, ציינה התורה את טעמו כטעם המרגלים.