מסר נפשו עליה

אחר שדיברו מרים ואהרן במשה רבינו, ותמהו כנגדו מדוע נוהג הוא בפרישות. אם משום נבואתו, הלא אף הם נביאים, ועם זאת חיים חיי משפחה. [ואף שהקב"ה עדיין לא גילה שמשה רבנו גדול משאר הנביאים, מ"מ חטא הוא לפי דרגתם "שהיה לכם לומר, אין המלך אוהבו חינם" (רש"י)] חרה אף ה' במרים ובא עליה נגע צרעת, והוסגרה לשבעה ימים. ואהרן פנה למשה רבינו בבקשת רחמים על מרים "אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" (פרק יב פס' יא). וקשה, שמרים שנענשה והצטרעה היא שהיה לה לבקש רחמים ממשה ולא אהרן שלא נצטרע.

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה" (שמות טו כ) וביאר רש"י "אחות אהרן – לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה נקראת על שמו" ודבר זה אומר דרשני – הן אמנם מעלה היא לבקש רחמים על הזולת, אך משום כך נחשב הדבר "שמסר נפשו עליה" (ויעויין מלאכת הקדש בשם יפ"ת בב"ר פס"ט).

והעניין יתבאר בהקדם מעלת הייסורים. בגמ' (סנהדרין קא א) "כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן, חמה עזה [כעס גדול] יש בעולם [שהקב"ה הכביד ענושי]. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו, אפשר [שרבי אליעזר המשול ל] ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה. אמר להן לכך אני משחק כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ וכו' אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו [את שכרו בעוה"ז] ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח". ומבואר, שמעלה היא לצדיקים שמקבלים ייסורים, שבכך מתכפר להם עוונם בעולם הזה ובאים מזוככים לעולם הבא. וכדברי הגמ' (נדרים מא א) "אין החולה עומד מחליו, עד שמוחלין לו על כל עונותיו", שנאמר (תהלים קג ג) הסולח לכל עונכי, הרפא לכל תחלואיכי".

ואמרו חז"ל (ברכות ה א) כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו, מדכאו ביסורים. שנאמר (ישעיה נג י) "וה' חפץ דכאו החלי". שמזדכך בכך לעולם הבא. וכפי שפירש רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל (יערות דבש ח"א ט ב) "ואתה צדיק על כל הבא עלינו" – צדקה עשית עמנו שיסרתנו בעולם ההבל החולף, בעונש החמור שהיה ראוי לבא עלינו בעולם האמת והנצחי. וברבינו בחיי (ויקרא כו מא) הביא לדברי חז"ל (מכילתא יתרו בחדש י) שדרשו שגדולה כפרת היסורים ככפרת הקרבנות. ולכן אומרת הגמ' (ערכין טז ב) על מי שאינו מקבל ייסורין "כל שעברו עליו ארבעים יום בלא ייסורין קיבל עולמו", ויש לו להצטער על כך.

ומעתה – כשחטאו אהרן ומרים (לפי דרגתם) בדיבור לשון הרע על משה רבינו, ורק מרים הצטרעה ולא אהרן. לא זו בלבד שאין אהרן עדיף על מרים בכך שלא נענש, אלא אדרבה, מרים עדיפה, שמקבלת עוונה בעוה"ז, ומתכפר לה חטאה, ואילו אהרן שלא נענש, חושש על נפשו, שמא אינו זכאי לקבל ייסורים ככפרה על חטאו.

ובכך, מובן היטב מדוע מרים לא ביקשה על עצמה רחמים ממשה, משום שלא רצתה להתרפא מצרעתה, אלא להיטהר בכך מחטאה. ורק אהרן ביקש ממשה שיתפלל עליה – לפנים משורת הדין – שיתכפרו עוונותיה, אף בלא ייסורין.

ועתה נחזה גודל מסירותו של אהרן, שבאותו זמן בו חושש אהרן על נפשו מפני חטאו שדיבר לה"ר במשה, וידע אהרן את גודל הפגם של החוטא – רואה את מרים שמתכפר עוונה על ידי ייסורין ואילו הוא אינו זוכה לכך ונשאר בחטאו – אף על פי כן לא ביקש על נפשו, אלא על מרים. והעדיף אהרן את הצלתה הגשמית של מרים, על פני הצלתו הרוחנית. ועל גדולתו זו אמרו חז"ל "לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה, נקראת על שמו".