שלהבת עולה מאליה

מה הופך את מנורת הזהב לסמל יהודי כה ידוע ואהוב? קודם כל, המנורה באמת יפה. צאו וראו כמה קישוטים יש בה, גביעים, כפתורים ופרחים. אכן, כבר בתורה מוקדש למנורה מקום מיוחד, כמו בפסוקים הפותחים את פרשתנו, ויותר מזה בנבואת זכריה (בהפטרה).

המדרש אומר שלאחר חנוכת הנשיאים חלשה דעתו של אהרן הכהן שלא השתתף עמהם. אמר לו הקב"ה: "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות". הרמב"ן מפרש שהדבר מכוון לחנוכה. בחנוכה דלקה המנורה בדרך נס, מעל מגבלות הזמן, ונרות החנוכה ממשיכים את אור המנורה בכל מקום ובכל זמן. מכאן שהמנורה רומזת ל"נצח ישראל" – ולכן היא סמל יהודי מובהק.

נתבונן מעט בפסוקים: "בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת  הנרות … וזה מעשה המנרה מקשה זהב … כמראה אשר הראה ד' את משה כן עשה את המנרה". יש כאן ארבעה נושאים: א. עצם העלאת-הדלקת הנרות. ב. העלאת הנרות אל מול פני המנורה, מכוונים לקנה האמצעי (רש"י). ג. המנורה עשויה מקשה. ד. המנורה היא כמראה שהראה ה' את משה.

נפתח בגוף המנורה, "וזה מעשה המנורה מקשה זהב". המנורה כולה היא מקשה אחת – מכנה משותף לכל חלקי המנורה, כולם נוצקים כגוף אחד, מטיל זהב שלם שממנו מגלפים עד אחרון הפרטים. גם בעם ישראל יש מכנה משותף יסודי שכולם שוים בו, הוא הגוף היהודי. רגילים לדבר על הנשמה היהודית, אבל פנימיות התורה מלמדת שהקב"ה בוחר בגוף של היהודי, למרות שלכאורה איננו רואים כל הבדל בין גוף היהודי לזה של הגוי. חז"ל אומרים שמשה רבינו התקשה במעשה המנורה – כרמוז במלה מקשה – עד שהקב"ה הראה לו "מנורה של אש". לראות את הסגולה המיוחדת בגוף היהודי זהו דבר באמת קשה, רק הקב"ה יכול להראות זאת. אפשר לומר שהתכונה היהודית היא עצם ה"מקשה" –  קושי, קשיות-עורף. אם כן, "מעשה המנורה" מראה על אחדות ישראל, כולנו יהודים (עקשנים) – עוד סיבה טובה לבחור במנורה כסמל. דרגה זו היא כנגד עולם העשיה התחתון.

מהגוף נעבור לנרות, החלק הדינמי במנורה. שבעת הנרות מכוונים כנגד נשמות ישראל, ובהן חלוקה עיקרית לשבעה סוגים, בהקבלה לשבע המידות בנפש – לכל נשמה האור המיוחד לה, "חסידים", "גיבורים" וכו' ­(לעומת הגוף השווה בכולם). אהרן הכהן מעלה את הנרות – הצדיק מסייע לכל אחד למצוא את האור והגוון המיוחד לו. מהלשון "בהעלותך" לומדים שצריך להדליק "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – הצדיק אמנם מסייע ומכוון, אבל את העבודה היחודית שלך עליך לעשות בעצמך. שבעת הנרות מראים שוב על אחדות ישראל – אך הפעם אחדות שרואים בה המון גוונים. דרגה זו היא כנגד עולם היצירה, בו יש מגוון וכיוונים שונים.

כל הנרות מאירים לכיוון אחד, "אל מול פני המנורה". אם שבעת הנרות הם כל סוגי נשמות ישראל, כל אחד ועבודתו המיוחדת, הרי העובדה שכולם פונים לאותו כיוון מראה שבסוף לכולנו יש מגמה אחת משותפת, להאיר את העולם באור תורה וקדושה, עד שנהיה "לְאוֹר גּוֹיִם". זו רמה נוספת של אחדות, לא רק "כולנו יהודים" (מקשה אחת), לא רק סגנונות שונים מתאחדים, אלא מגמה אחת משותפת. דרגה זו היא כנגד עולם הבריאה השכלי, ספירת הבינה.

ולבסוף, המנורה היא "כמראה אשר הראה ה' את משה", מנורה של אש. עד כאן עסקנו במה ששייך להשגה שלנו, ההולכת ועולה. אבל יש השגה שבאה לגמרי מלמעלה, כך רואה משה רבינו, באספקלריא המאירה, כפי שהדברים נצפים מנקודת המבט של ה' – "ותמֻנת ה' יביט", התמונה שה' רואה כביכול. אך בכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו, כל אחד רואה פיסת מנורה של אש, וכך כולנו מתאחדים בשורש עם הקב"ה. דרגה זו היא כנגד עולם האצילות, שיש בו תודעה אלוקית בלבד.

פעם היה נהוג לומר שכל אמא יהודיה חולמת שבניה יהיו רופאים ועורכי דין. האם יש לנו חלומות עבור ילדנו? למה אנו מייחלות? רוצות אנו שילדינו יהיו בני אדם (מענטש בלע"ז)? יהודים טובים? חסידים? יראי שמים? למדנים? בשיחות, הרבי מוצב רף גבוה עוד יותר – עלינו לשאוף לכך שכל ילדינו יהיו כהנים גדולים! לא פחות. כהנים גדולים?! אין סיכוי. אנחנו הרי לא מזרעו של אהרן הכהן. ובכל זאת, הפסוק הפותח את הפרשה –"בהעלותך את הנרות", מלמד אותנו, שכל אחד יכול וצריך לשאוף להיות כהן גדול.

כיצד? בכל יום בין הערביים יש להעלות את הנרות, אך למרות שזו מצוה שנתנה לאהרן הכהן ולבניו, היא איננה עבורם בלבד. וכך פסק הרמב"ם (הל' ביאת המקדש ט, ז): "וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים". בעבודת ה' האישית שלנו, כך מסביר הרבי, על כל אחד ואחת לשאוף להגיע באופן פנימי למעלת הכהן הגדול, שמעלה את הנרות בכל יום.

מה זה אומר לנו? הדלקת הנרות מסמלת את הדלקת נשמות ישראל – "נר ד' נשמת אדם" (משלי כ, כז), וכל יהודי יכול להאיר באור יקרות. ואולם, לפעמים האור הזה גנוז, וצריך להעלותו ולהוציאו מן הכח אל הפועל. זו עבודת הכהן הגדול, וכאמור לעיל, גם העבודה של כולנו – להדליק נשמות! להצית אותן!

באיזה כוח נוכל לעשות עבודה גבוהה כל כך, שהיא עבודה של המובחרים שבמובחרים שבעמנו? יכולים לעשות זאת גדולי ישראל, נשיאים, רבי, אך מה השייכות שלנו לזה? עלינו להבין, שאכן אין לנו את הכח לעשות את הפעולה הזו לבד. חכמים מלמדים אותנו שצריך להדליק את המנורה, "עד שתהא שלהבת עולה מאיליה" (שבת כא, א), ואם כן – הדלקת הנרות איננה מעשה משמעותי של האדם, אלא רק "מסייע שאין בו ממש". ודווקא משום כך, אין הבדל מיהו המדליק את הנרות, כהן גדול או זר גמור, רבי או יהודי פשוט

גדולת הכהנים הגדולים שמעלים את הנרות נגזרת דווקא מן הצניעות, השפלות, והענווה שלהם. יודעים הם, שאת כל הטוב עושה הקב"ה, ובהשגחה פרטית זוכה האדם להיות 'ניצב' בפעולות האלוקיות. רק הכרה זו מביאה לו את אותן מדרגות גבוהות.כך היא כניסתו של הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכיפורים. ברגעים הגבוהים ביותר בשנה, הכהן הגדול מתערטל מכל לבושיו המרשימים, בגדי זהב ותכלת ואבנים טובות, ונשאר בפשטות הראשונית, בבגדי לבן. בצניעות זו זוכה הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקדשים, ובתוך ענן הקטורת, להתקשר עם אחדותו יתברך, להדליק את נשמתו, ולצאת עם אש לוהטת, שאתה הוא יוכל להמשיך ולהדליק נשמות חדשות.

מפליא הדבר, שהדמות הנשית עליה מספרים חז"ל בהקשר לכהונה גדולה, מצטיינת אף היא בנושא הצניעות: "שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? – אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" (יומא מז, א). כיסוי הראש של קמחית, הוא במעלת צניעות מופלגה, ואולם חכמים אינם מסתפקים בתשובתה, והם אומרים לה: "הרבה עשו כן, ולא הועילו". מסתבר, שיש משהו גדול עוד יותר, ואותו קמחית לא אמרה. מדוע? מפני שהיא עצמה איננה מודעת לגדלותה מרוב צניעותה!

פעם ראיתי מדבקה: 'אילו היית רואה את עצמך כפי שאחרים רואים אותך, היית יודעת כמה את יפה…'. ואולי זה לא מדוייק – דווקא בגלל שה' גנז את האור שלנו מעיני עצמנו, ובזכות העובדה שאיננו מחזיקות טובה לעצמנו ומבינות שכל האור שלנו הוא אורו יתברך, אנו יכולות להיות כלי מחזיק ברכה.

"דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". לפי החסידות, נרות המנורה שמעלה אהרן הכהן רומזים לנשמות ישראל, "כי הנשמה קרויה נר, כמו שכתוב 'נר ה' נשמת אדם' וכללות נשמות ישראל נקרא מנורה… והנה אהרן הוא המדליק את הנרות הללו, לפי שהוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל, והוא ממשיך להעלות אהבה עזה לה', ולהגדיל מדורת אש האהבה כרשפי אש שלהבת מתלהטת בקרב איש ולב עמוק".

אהרן הכהן הוא צדיק כזה שמגיע ויורד לכל אחד ואחד מבני ישראל, טורח להעלות אותו ממצבו ולהדליק את אהבת ה' בקרבו – כמו התאור בחז"ל על אהרן ההולך מאחד לשני ומשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. הצדיק דואג גם שהיהודי המושפע לא ישאר פאסיבי, שהרי "צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – להאיר ולהדליק את נשמת היהודי עד שתבער מעצמה. בלשון ספר הזהר, אהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא" – השושבין של המלכה-הכלה שתפקידו להוביל אותה לחופה לקראת החתן, כך מוביל אהרן את ישראל ומעלה אותם לקראת הקב"ה. זהו תפקיד הכהנים בכלל, המצווים לדאוג לישראל, לברך אותם בכל יום באהבה, ולהעלות את הנרות-הנשמות בכל יום תמיד.

בדברי חז"ל על המשך הפרשה מופיעה הדלקת נרות פעם נוספת. ה' אומר למשה לבחור שבעים זקנים, "וירדתי ודברתי אתך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם" – ומפרש רש"י "למה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום". הנבואה מגיעה תחילה למשה ומכוחו היא ממשיכה ומגיעה לזקנים, ולכן הם צריכים להיות סמוכים למשה ועומדים סביבות האהל כדי להיות בתוך "תחום האצילות" של נבואתו.

זהו סוג אחר של הדלקת נרות-נשמות. לעומת אהרן הכהן ההולך מיהודי ליהודי ומדליק את נשמתו, הרי משה רבינו מצטייר כנשמה גדולה העומדת במקומה, "נר המונח על גבי מנורה", וכמו שנאמר במקום אחר "והיה כל מבקש ד' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה". כל החפץ מוזמן לבוא ולהנות מנרו ואורו של משה, והזכאים המיוחדים לכך – כמו שבעים זקני-העם המובחרים – יכולים ממש להדליק את עצמם מהשלהבת שלו. משה רבינו הוא "שושבינא דמלכא" – השושבין המביא את המלך-החתן אל הכלה, מוריד את התורה ודבר ה' אלינו, אבל אנו מצדנו (צד הכלה) צריכים לעשות את ההשתדלות לבוא אליו, עד הזוכים להדלק מנרו.

בספרים הקדושים כתוב שנשמתו של משה רבינו מופיעה שוב ושוב בכל הדורות, ותמיד יש צדיק שהוא "משה רבינו שבדור". הצדיק הזה אינו מסתובב דווקא בשווקים וברחובות להציל נשמות – זו עבודת-קודש המסורה לצדיקים משרש נשמתו של אהרן הכהן, אבל הצדיקים משרש משה רבינו יושבים במקומם ומלמדים תורת אמת ותורת חיים לכל דורשי ה', והתלמידים הראויים מדליקים את נשמתם מנשמת הצדיק.

והנה בתוך הפרשה של שבעים הזקנים מתרחש מאורע נוסף: "וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עלהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה". אפשר לחשוב שנבואת אלדד ומידד אינה נובעת מנבואת משה רבינו, הרי הם אינם יוצאים אל האהל אלא מתנבאים במחנה. יתירה מזו, חז"ל אומרים שהם התנבאו "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" – וקשה להאמין שנבואה כזו על מות משה עוברת דרך משה.

אך במבט נוסף אנו מגלים שגם נבואת אלדד ומידד קשורה למשה. כך אומר יהושע בן-נון, משרת משה, לרבו: "אדני משה כלאם" – ומפורש בספר הזהר "מנע מנהון אינון מלין", מנע מהם את דברי הנבואה, אלא שמשה לא חפץ בכך. ומכאן שגם נבואת אלדד ומידד עברה דרך 'הצינור' של משה רבינו, עד שבכוחו להפסיק מהם את שפע הנבואה!

אם נמשיך את הדימוי של חז"ל ששבעים הזקנים הם כנרות המדליקים את עצמם מנרו של משה, נוכל לומר שנבואת אלדד ומידד היא כמו התופעה הפיזיקלית הידועה שלהבה יכולה 'לקפוץ' מנר לנר. באופן גלוי לא היה קשר ישיר בין אלדד ומידד למשה, הוא באהל והם במחנה, אבל יש איזה-שהוא קשר טמיר ונעלם המאפשר את קפיצת הלהבה מנר-נשמתו של משה לנרם-נשמתם של אלדד ומידד. הצדיק אמנם יושב ודורש במקומו, אבל גם אנשים רחוקים מקבלים ממנו השראה ולפתע הם נדלקים.

האר"י הקדוש אומר שהמלים "והמה בכתבים" רומזות לכך שנבואת אלדד ומידד קשורה לדרגת ספרי הכתובים בתנ"ך. ספרי הנביאים הם נבואה מפורשת הבאה מלמעלה, ואילו ספרי הכתובים – כמו למשל ספר תהלים – נאמרו ברוח הקודש, לא כשפע הבא בגלוי מלמעלה, אלא כנביעה פנימית מלמטה, כאילו פרי-רוחו של האדם עצמו אבל מתוך השראה אלוקית סמויה מלמעלה. אמנם אלדד ומידד מתנבאים, אבל זו נבואה מיוחדת הצומחת מלמטה, מתוך המחנה.

נבואת אלדד ומידד היא על המשך דרכו של עם ישראל לאחר מות משה, על הכניסה לארץ-ישראל בהנהגתו של יהושע. עוד אומרים חז"ל שהם התנבאו על מלחמת גוג-ומגוג, נבואה משיחית על אחרית הימים. אכן, סוג הנבואה של אלדד ומידד מתאים לארץ-ישראל ולימות-המשיח. היעוד המשיחי והארץ-ישראלי הוא שההשראה הנבואית אינה נתפסת כבאה מבחוץ, אלא יכולה לצמוח כאילו מלמטה, כהשראת רוח-הקודש על הראויים לכך, כדברי משה רבינו "ומי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם". בדבריו אלו, משה מאחל לכולנו שכך אכן יהיה לעתיד-לבוא, "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנתיכם", כאשר "ונתתי לכם לב חדש".

אמנם גם כאשר קיימת השראה כזו בתוך המחנה של ישראל, הרי היא יונקת מהנר המיוחד של הצדיק, שדרכו עובר השפע וממנו קופצת השלהבת ונאחזת בכל נשמות ישראל, כאשר היעוד הוא שלא רק הנבחרת של שבעים הזקנים זוכה לכך אלא כל ישראל, "בניכם ובנותיכם", כולם ראויים להדלק ממשה, כל אחד במקומו.

הורים רבים מוטרדים ממה שעובר על בניהם ועל בנותיהם בתקופה המכונה "גיל ההתבגרות". הילד שהיה כל כך תמים, כל כך אהב להקשיב ולשמוע, הילדה שכל כך העריצה את ההורים והיתה קשורה אליהם, פתאום משתנים, פתאום נכנסים אל "עולם אחר": פחות מקשיבים להורים, פחות מתעניינים במה שיש להם להגיד, מסגלים לעצמם מושגים והרגלים ממקומות אחרים. כמובן, כמו בכל סוגיה נפשית, יש למצב הזה גורמים שונים וסיבות שונות, וכאן נתייחס לאחד ההיבטים המשמעותיים שבהם:

תורת הנפש של החסידות מלמדת כי ישנם שני אופנים עיקריים של יחסי השפעה:

א."העלם וגילוי" – באופן הזה, המשפיע מביא את עולמו אל מעגלים הולכים ומתרחבים. למשל, מורה המלמד את תלמידיו מרחיב את נוכחות הידע שלו אל מוחם של התלמידים – מקום בו לא היה גלוי קודם לכן. במידה רבה, גם היחסים שבין הורים לבין ילדים קטנים דומים לסוג השפעה זה – ההורים מלמדים את הילדים, מעבירים אליהם הרבה ידע, וניתן לומר שהילדים "מצטטים את ההורים" לא מעט.  באופן השפעה כזה, ככל שישנה קרבה והזדהות בין המשפיע למקבל ההשפעה גדלה ומתעצמת. וכן, ככל שאנו מכירים יותר את המקבל אנו יכולים לדעת על עולמו של המשפיע, כפי שאומרים חז"ל (סוכה נו, ב) כי שיחה של ילד בשוק – או מאביו או מאמו.

ב."עצם והתפשטות" – באופן הזה, נוכחותו של המשפיע מופיעה במפתיע במקומות מרוחקים ממנו. זאת באופן של "יש מאין" – לא ניתן לראות כי הדברים עברו באופן ישר מהמשפיע אל המקבל. כאן המשפיע מעונין להעביר למקבל לא את התכנים והידע שלו, אלא את עצם הכחות והתכונות שלו. עיקר היחס שבין הורים לילדים שואף להיות מהסוג הזה. כך, ניתן לראות אדם בוגר שמדבר דברים שאביו מעולם לא דיבר, אבל "רק בנו של פלוני יכול לומר אותם". באופן השפעה הזה, עיקר ההופעה של המקבל ניכרת דווקא כאשר הוא מתרחק מהמשפיע. דווקא עזיבתו של המשפיע את המגע הישיר עם המקבל, היא שמאפשרת את הופעת תכונותיו אצל המקבל.

במידה רבה, משפיע או מנהיג מהסוג הראשון פועל "מלמעלה למטה" – הוא מביא את האמת ואת הידע שלו, ומעונין להנחיל אותו אצל הקהל שעדיין לא נחשף אליהם. המנהיג שמשקף באופן העמוק ביותר את האופן הזה הוא משה רבנו, אשר עולה להר ומביא לעם את התורה. כך, לקראת המפגש עם העם.

לעומתו, אהרן הכהן מתאפיין בהיותו "שושבינא דמטרוניתא" – שושבינה של הכלה – הוא המעורר את הרצון והחיפוש אצל העם לצאת לקראת המפגש ולשמוח בשמחת קבלת התורה. בפרשתנו נרמז הדבר בתיאור תפקידו של אהרן "להעלות את הנרות" – הנרות הן המדות וכחות הרגש של ישראל, ואהרן הכהן הוא המעורר אותן ומעלה אותן נוכח ה'.

והנה, חז"ל דורשים כי העלאת הנרות צריכה להיות באופן כזה אשר מתוך עבודתו של הכהן המדליק, תהיה ה"שלהבת עולה מאליה". עיקר מטרת פעולתו של אהרן היא שהשלהבת כבר לא תהיה זקוקה לנוכחותו ותעלה מן הנר כביכול "בכחתיו שלו". מה שמתאים לאמור לעיל על האופי של עבודה כזו, עבודה של "יש מאין".

כאמור, עיקר היחס שבין ההורים לבין הילדים הוא באופן של "עצם והתפשטות", אופן בו עיקר ההצלחה של ההשפעה מתגלה דוקא כאשר מתרחק המשפיע – ההורה – ואז אנו רואים כי אצל המושפע "השלהבת עולה מאליה". גיל ההתבגרות הוא הזמן בו נפתח פער מסוים בין ההורים לילדים. אם נדע להתבונן נכון, נבין כי ישנה ברכה מרובה בפער הזה, ובהזדמנות של הנער והנערה לגלות איך הדברים מתעוררים מתוך עצמם. אמנם במקרים רבים ישנם סיבוכים תוך כדי מהלך ההיפרדות העדין הזה, אבל אם נאמין בחשיבות ההתעוררות מלמטה, ובאופן המפתיע שאנחנו עומדים לגלות את עולמנו וערכינו כאשר הוא צומח, יש מאין, מתוך אישיותם של ילדינו, נוכל לעבור שלב זה מתוך אמונה תקוה ושמחה.

יהי רצון שנזכה לביטול גמור לאורו יתברך, ומתוך כך להיות נרות שמדליקות נשמות, ומעמידות בנים ובני בנים שמאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים, בקירוב רחוקים לאבינו שבשמים, ככהנים גדולים בעבודתם. (אתר גל עיני, שיחות של הרב יצחק גינצבורג  שליט"א לפרשת בהעלותך).