הרב אליהו פורטנויהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
בפרשה יש את הדין של אשה סוטה, שאת הסמיכות שלו לפסוק "ואיש את קדשיו לו יהיה" מסביר רש"י: "אם אתה מעכב מתנות הכהן, חייך שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה". והיינו, שאם אדם מעכב לתת לכהן את החובות שלו אליו, בסוף הוא יהיה חייב להגיע אל הכהן, בשביל להשקות את אשתו שנסתרה.
ולכאורה צריך להבין, אם מגיע לו עונש על זה שהוא עיכב את המתנות כהונה, מדוע אשתו לסבול עד כדי כך שהתורה אומרת שסופה לתעות בדרך הישר ולהסתתר מבעלה עם אדם זר?
ושמעתי הסבר מבהיל על כך: הדבר שגרם לכך שאדם מעכב מלתת לכהן את מתנותיו, זה מה שיגרום לאשתו לפרוש ממנו, ומידה זו היא מידת כפיות הטובה, שהרי בפרשת כי תבוא על מצוות ביכורים, על הפסוק "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו וגו'" [דברים כ"ו, ג'] אומר רש"י – "שאינך כפוי טובה". והיינו, שמצוות נתינת הביכורים באה להראות שאדם הוא לא כפוי טובה על כל מה שהקב"ה נותן לו, ולכאורה אותו דבר על כל מתנות הכהונה שנותנים לכהן, זה מראה את מידת הכרת הטוב שיש לאדם.
א"כ, כשאדם מעכב מלתת לכהן את מתנותיו, הדבר מראה לא רק על חיסרון במידת הכרת הטוב שבו, אלא על כפיות טובה, שהרי כל מה שיש לאדם, ניתן לו במתנה מהקב"ה, והקב"ה עצמו ציוה לתת תרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה לכהנים שאין להם נחלה בארץ ישראל אלא ה' הוא נחלתם, והאדם שלא נותן להם את מתנות הכהונה, אין לך כפיות טובה גדולה מזו.
ומידה זו של הכרת הטוב היא מעיקר היסודות של העולם, וכמו שמצינו בתחילת ספר בראשית, שהקב"ה לא הביא מטר על הארץ עד שברא את האדם כדי שיתפלל על זה, ויכיר טובה להקב"ה כשירד הגשם על הארץ.
והנה, בדרך כלל הטעם העיקרי שאשה לא מוצאת נחת רוח בבעלה, הוא משום שאינו מכיר לה טובה על מה שהיא עושה בשבילו, ובפרט כשהיא טורחת בשבילו בהכנת מאכלים, כביסות ובנקיון הבית. אם אחרי כל הטרחה שלה (וגם אם היא לא טורחת בשבילו עד כדי כך, אבל עדיין הגמרא [יבמות ס"ג.] אומרת "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא"), הוא לא מכיר לה טובה, היא מתחילה להרגיש עוגמת נפש על שאינה רצויה אצלו, וכתוצאה מכך, היא תלך תחפש ריצוי וחן אצל איש אחר.
נמצא, שדברי רש"י שבגלל שאדם לא מביא את מתנותיו לכהן, הוא יביא את אשתו לכהן, זה לא עונש, אלא זה רק הסבר איך הוא יגיע למצב שאשתו תגיע לכזה מצב שהוא יצטרך להביא אותה לכהן: החיסרון שלו במידת הכרת הטוב הוא שגרם לכל הענין, ואת החיסרון הזה רואים בזה שלא נתן את מתנותיו לכהן.
ומידה זו קשורה גם לחג השבועות, שהרי הגמרא במסכת ברכות [ג':] מספרת שדוד המלך היה קם כל לילה בחצות בשביל להודות לה'. ומדוע דווקא בחצות? אומר על כך הילקוט שמעוני [רות סימן תר"ו]: "כך אמר דוד, חייב אני לקום להודות לך על מה שעשית לזקני ולזקנתי בחצי הלילה. שנאמר, ויהיה בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת. שאילו התחיל לה קללה אחת, מהיכן הייתי עומד?! נתן בליבו וברכה, ברוכה את לה' בתי".
רואים מכאן דבר מבהיל, דוד המלך היה מתעורר כל יום בחצות הלילה, כדי לזכור ולהכיר טובה לסביו וסבתו על שזיכוהו להיוולד, על אף שבקלות היו יכולים לאבד את הכול ע"י מילה או משפט לא ראוי.
נמצאנו למדים את כוחו של מידת הכרת הטוב, כמה טובה יכולה לצאת מזה, וחלילה להיפך כמה רעה יכול להיגרם מחיסרון במידה זו.