הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
בפרשת סוטה, לאחר שנוטל הכהן מים שמעורב בהם אפר המזבח ושנמחקה בהם מגילת סוטה משביעהּ הכהן: "אם לא שׂטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה; ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו'" (ה כ – כב).
והנה, דין הוא בהלכות תנאים, שיהא "הן קודם ללאו". פירוש, שתחילה יש להזכיר את הצד החיובי של התנאי ("הן") כלומר, הסעיף המציין שהמעשה יחול אם התנאי יקויים, לפני הצד השלילי שבו ("לאו"), כלומר, הסעיף המציין שהמעשה יתבטל אם התנאי לא יקויים.
והקשו התוס' (קידושין סב א ד"ה הנקי) שבהשבעת הסוטה ראשית אומר הכהן את ה"לאו" מניעת הפעולה – שאילו לא שטתה לא ישפיעו עליה המים המאררים. ולאחמ"כ את ה"הן" – שאם אינה מנוקה מעוון, המים המאררים יהרגוה (ויעוי"ש בתירוצו).
עוד תמוה, שבכל הפרשה מוזכרים מי השקיית הסוטה "מים המרים המאררים (המחסרים)" אף שאם האשה נקיה מעוון, אין המים משפיעים עליה כלל. ובפרט קשה שאף במקום שהאשה נקיה מעוון אומר לה הכהן "ואם לא שטית וגו' הנקי ממי המרים המאררים האלה" (פס' יט), והיאך מכונים הם במקרה זה "מאררים" והלא האשה טהורה, ואינם עושים מאומה.
ויסוד גדול שנינו כאן. והוא, שאין העבירה נקבעת רק לפי ההכּשלות בה בפועל בלבד, אלא עצם כניסתו של האדם לניסיון, כבר חטא הוא. שכך שנינו (בב"ב נז ב) בביאור הפסוק (ישעיה לג טו) "ועוצם עיניו מראות ברע" שיקבל שכרו הן בעולם הזה והן בעולם הבא – זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה בנהר, כשהוא עובר שם. ושאלו בגמ' במה הדברים אמורים, אם יש דרך אחרת והולך בזו, רשע הוא. פירש רשב"ם ואף על פי שעוצם עיניו. שלא היה לו להתקרב, אלא להתרחק מן הניסיון. ששנינו (חולין מד ב) "הרחק מן הכעור". ואם אין דרך אחרת, אנוס הוא. ותרצו שהמדובר באין דרך אחרת, והוא מכריח עצמו להטות עיניו לצד אחר, וזוכה בכך לשני העולמות.
ומבואר, שאם יש לפניו דרך אחרת ועובר בדרך שיש בה ניסיונות אף על פי שעוצם עיניו רשע הוא. מפני שהליכה למקום נסיונות מביאה בחשבון אפשרות של כשלון.
וכן שנינו (ע"ז יז א) ששניים מרבותינו עמדו בפני שתי דרכים, האחת עוברת על פתח בית עבודה זרה והשניה במקום פריצות, ודנו באיזו עדיף ללכת. ולמד מכאן החזון איש (אמונה ובטחון ד ט) שאילו היתה דרך שלישית היו אסורים ללכת באחת משתי הדרכים (כמוכח בתוס' שם), והן הן דברי הגמ' (סנהדרין קז א) "לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון, ונכשל" (ויעויין שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ כא).
וכיון שעצם הכניסה למצב נסיון אסורה היא – נמצא שאף במקום שהאשה לא נטמאה, מכל מקום עצם ההתייחדות עבירה היא וכדברי הירושלמי (סוטה א ב) "ונסתרה והיא נטמאה – כיון שנסתרה התורה קראה טמאה", ולכן סובר ר' שמעון בן אלעזר (שם ג ה) שאפילו אשה טהורה ששתתה את המים הללו "סופה שהיא מתה בתחלואים רעים מפני שהכניסה עצמה לספק הזה המרובה".
ומעתה יש לומר, שאותם ה"מים המאררים" ראויים הם להרוג את האשה אף במקום שהיא טהורה – לפי שעדיין חוטאת היא. ולכן מכונים הם בכל הפרשה המים ה"מאררים" אפילו במקום שהאשה טהורה, לפי שראויים היו להרגהּ, אך נס עושה הקב"ה אם האשה שלא נטמאה – שלא תושפע מהמים הללו.
ומיושבת להפליא קושית התוס' היאך מקדים הכהן "לאו" – שהמים לא ישפיעו, ל"הן" – שהמים יהרגוה. שכיון שהמים מצד עצמותם, ראויים הם להורגהּ בכל מקרה, אלא שבמקום שהאשה טהורה מתרחש נס נוסף שהמים לא ישפיעו עליה. נמצא, שתחילה מזכיר הכהן את הצד ה"פועל" של התנאי, שאילו לא נטמאה יווצר חידוש שהמים לא ישפיעו, ורק לאחמ"כ מזכיר את הצד השלילי, שאם אכן נטמאה יעמדו המים במצבם השרשי, שיהרגו את האשה, ונמצא שאכן ה"הן" קודם ל"לאו".