טובה שטייןהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
אומר המדרש {במדבר רבה, פרשה א, אות ז}- וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א, א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי.
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" – "בשלושה דברים ניתנה התורה: באש, במים ובמדבר. מה אלו חנם לכל באי העולם, אף דברי תורה חנם הם". מעירים על כך חכמי ישראל: ג' דברים אלה – האש, המים והמדבר, מורים לאדם את הדרך שעליו לילך בה כדי לעלות במעלות התורה והיראה: האש – זו שלהבת י-ה, הלהט וההתלהבות שבלב ישראל לאביהם שבשמים. המים – זו שפלות הרוח, יישוב הדעת וצלילות המחשבה. המדבר – זה סמל הצניעות וההסתפקות במועט, כמאמר חכמינו (אבות ו' ד'): "כך היא דרכה של תורה: פת במלך תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן… ואם אתה עושה כן – אשריך וטוב לך" (פרפראות לתורה).
אומרת הגמרא (מסכת ברכות כב, א) – דתניא (דברים ד-ט) והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע . לומדת כאן הגמרא, שלימוד התורה, צריך להיות באותה צורה כמו שניתנה בסיני … ואם זה הלימוד של הגמרא, ממילא צריך ללמוד מה הכוונה של מדבר, מה הכוונה של מים ומה הכוונה של אש.
שלושה או ארבעה דברים, ניתן ללמוד מהנושא של המדבר. בראש ובראשונה, המדבר הוא מקום של נשיאת עיניים למרום באופן מוחלט . במדבר אין מה לצפות לכלום – אין מים, אין מה לאכל … אדם הולך במדבר, ואין לו שום דבר, הוא תולה את בטחונו, אך ורק בבורא יתברך. זה לא שהוא הולך במקום של ישוב "אני אראה מישהו, אני אבקש ממנו לשתות" … אין במדבר כלום , רק חול וחול ! אז מה עושה מישהו שמגיע למדבר, ואין לו מה לאכל ? הוא תולה את בטחונו בקב"ה.
אלו הם דברי מדרש (תנחומא שמות, אות כ) – לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן. אומרת הגמרא (מסכת יומא עו, א) – שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שיש לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה עמד ופסק מזונותיו בכל יום והיה מקביל פני אביו כל יום אף ישראל מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים . היסוד של המדבר הוא, להביא את ישראל כל הזמן, שיישאו עיניהם כלפי מעלה .
כותב הספר שירת דוד – המדבר הוא מקום שלא נעבד, מקום שלא נזרע, מקום שלא גודל בו שום דבר, וכל מה שיש בו, זה רק מהבורא יתברך. מבטיח הרמב"ם, שאדם שמקבל על עצמו עול תורה, לא יצטרך לדאוג לצרכיו . כמו שהקב"ה במדבר, דאג לספק את צרכי בני ישראל … כמו שבארץ ישראל, דאג הקב"ה לספק צרכי הכהנים והלויים , כך ידאג הקב"ה, למי שמקבל על עצמו לעמול בתורה.
ישנו יסוד נוסף שלומדים מהמדבר … אומרים חז"ל – במדבר לא גובים ארנונה . אף בדואי לא משלם ארנונה … אין לו למי לשלם גם, כי אף אחד לא מגיש לו חשבון … אומרים רבותינו – מזה לומדים, שכמו שבמדבר אף אחד לא גובה ממך שום דבר, ככה התורה שניתנה במדבר … כשאתה מלמד אותה, אל תיקח עבורה כסף , תלמד אותה בחינם !
זאת בעצם גמרא {מסכת בכורות כט, א}ששואלת – מנהני מילי שאין לוקחים שכר על לימוד התורה אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא {דברים ד-ה} ראה למדתי אתכם וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם תניא נמי הכי כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר תלמוד לומר {משלי כג-כג} אמת קנה ומנין שלא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר תלמוד לומר אמת קנה ואל תמכור.
אז יש לנו יסוד ראשון שלמדנו במדבר – היסוד של תלות מוחלטת בבורא, והדבר השני שמבטא המדבר, זה לימוד התורה בחינם.
הדבר השלישי שלומדים רבותינו מן המדבר, הוא ההסתפקות במועט ! אין במדבר שום תענוגות . בכל המודעות בעיתונים, תמצאו "נופש בטורקיה" … "נופש בשוויץ ובאיטליה" … ויש ארבע כוכבים, ויש חמש כוכבים … אבל אף אחד לא נוסע למדבר … אין מה לחפש במדבר ! גם אם אתם רואים, שמתארגן איזה שהוא טיול ג'יפים במדבר … זה לא בגלל שבמדבר יש ממה ליהנות … צריכים ליהנות מהג'יפ, כי זה X4 4, וכל זמן שהם לא מקיימים מה שכתוב בתורה {ויקרא יא, מב} כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע … אז הם נוסעים על X4 4… את זה אתה יכל לקיים רק במדבר … אף אחד לא רואה אותך שם … יכל לרדת ולעלות … בכל אופן, המדבר הוא לא מקום של הנאה … אומרים רבותינו – הדבר הנוסף שנלמד מן המדבר – אתה רוצה לקנות קניין תורה, זה התנתקות למקום שאין בו תענוגות. מקום תענוגות, משכיח מהאדם את תורתו. התורה ניתנה במדבר, כדי להתרחק מן התענוגות..
הנושא השני, הוא נושא של מים. מים הוא כינוי לצימאון.
אומרת הגמרא (מסכת תענית ז, א) – ואמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב הוי כל צמא לכו למים לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה .
מה פירוש הדבר – הוי כל צמא לכו למים ? ישנה הלכה בשולחן ערוך – השותה מים לצמאו אומר "שהכל נהיה בדברו. לא כתוב "האוכל מלפפון לרעבונו, מברך בורא פרי האדמה" או האוכל וופל "מברך בורא מיני מזונות" … הדבר היחיד שכתוב עליו, שצריך להיות צמא כדי לברך עליו, זה מים – השותה מים לצמאו אומר "שהכל נהיה בדברו". כותב הרב שך בספרו – זה הדגש של הוי כל צמא לכו למים.
חז"ל רצו להגיד לנו – אתה רוצה לדעת מה זה קניין תורה ?! קניין תורה, זה השותה מים לצמאו – כשאתה שותה את התורה מתוך צימאון, זה נקרא שלמדת תורה. נכון, בני אדם באים ללמוד תורה, גם אם הם לא צמאים … אתה רואה בני-אדם ברוך ה' באים לשיעורים… זה לא מבטא דוקא צימאון … יש כאלה שבאים, כי אין להם ברירה … או כל מיני וריאציות אחרות שהם באים לשיעור … אדם בא לשיעור ולומד – לומד … אבל תורה שנספגת באדם ונספגת, זו תורה שהוא שותה אותה לצימאונו.
אומרים חז"ל (תנא דבי אליהו זוטא , פרק יג) – וישתדל אדם בעצמו בדברי תורה וידע, שדברי תורה משולים בלחם ובמים . וכי מה ענין תורה אצל לחם ומים ? אלא ללמדך, שכשם שאי אפשר לו לאדם, להיות בלא לחם ובלא מים אפילו יום אחד, כך אי אפשר לו לאדם, להיות ללא תורה אפילו שעה אחת, שנאמר (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".
איך מרגישים את הצימאון לתורה? את התשובה לכך, נתן ר' עקיבא לפפוס בן יהודה. פפוס בן יהודה, כותב לנו הגאון מוילנה, היה אחד מהרוגי לוד … ופפוס הזה פגש את ר' עקיבא, כשהוא מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה … אומרת הגמרא (מסכת ברכות סא, ב) – תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם בואו אתן לכם וילה, תשבו על הגג … יהיה לכם טוב, למה אתם צריכים להיות פה, לפחד מהדייגים ? אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה …
ר' עקיבא ענה לפפוס בן יהודה תשובה… ואני אמשיל את המשל, כדי להשוות את הדבר לליבנו : רח"ל חולה אסטמה , שמחובר לבלון חמצן … יש תקופה של אביב … שיש פריחה, הוא לא יכל לנשום בכוחות עצמו … הדרך היחידה שלו לנשום, זה עם בלון חמצן. בא אליו מישהו ואמר לו – אתה לא יודע שמלכות רומא אסרה לנשום עם בלון חמצן ??? אתה לא מפחד לנשום ?! אמר לו – אז מה אתה רוצה שאני אעשה ?! "תברח … אל תעשה את זה "! "אם אני אברח, אז אני בין-כה ימות, אז בשביל מה אני צריך לעשות את זה" ?!
אמר לו ר' עקיבא לפפוס בן יהודה – התורה היא מקום חיותנו ! אז מה אתה רוצה, שאני אעזוב את מקור החיים ?! אם אני מתנתק מהתורה הקדושה, אני בין-כה מת !
הדגש הזה, להגיע להרגשה שכשאתה לומד תורה זה מרכז החיים שלך, וכשאתה יוצא , אתה מת … זה מונע מבן-אדם לצאת החוצה. אם בן-אדם היה מרגיש, כמו שהוא אומר בתפילה"כי הם חיינו ואורך ימינו"– "זה החיים שלי" … האם אתה באמת מרגיש שזה החיים שלך?! האם אתה באמת מרגיש שמוציאים אותך, כמו שמוציאים דג מהמים , הוא יודע שהוא לא חי יותר?! זאת ההרגשה של האדם … זאת ההרגשה של הצימאון שאומר לנו ר' עקיבא – אתה רוצה לדעת איך קונים קניין תורה ?! תורה קונים, אם תרגיש שהתורה היא החיים שלך !
החיים של האדם, הם התורה ! ברגע שאתה מנתק אותו מזה, ניתקת אותו ממקור החיים שלו … זוהי ההרגשה שהבן-אדם צריך להרגיש … זה הצימאון שהאדם צריך להרגיש. כותבת הגמרא {מסכת קידושין סו, ב}, שר' עקיבא אמר איזו שהיא ממרא , ור' טרפון שמע את זה, וכל-כך התלהב מן הממרא – אמר ליה ר' טרפון עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים – מי שעוזב אותך, עוזב את מקור החיים. זאת ההרגשה שבן-אדם צריך להרגיש, בשעה שהוא לומד תורה !
הצימאון לתורה מופיע גם בגמרא במסכת מגילה, מופיע גם ברש"י בספר שופטים, על הפסוק בשירת דבורה (שופטים ה, ג) "שמעו מלכים האזינו רזנים אנכי לד' אנכי אשירה אזמר לד' אלקי ישראל…". אומר רש"י – אנכי. אנכי. כפול, שמעתי מדרש אגדה (ילקוט שמעוני ב מז) לא קפח הקדוש ברוך הוא שכר תבור וכרמל, שבאו למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבשת הפנים, אמר להם הקדוש ברוך הוא, סוף שאני פורע לכם כפלים, נאמר בסיני (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך, בתבור יאמר: אנכי… אנכי, נאמר בסיני (שם) אנכי ה' אלהיך, בכרמל יאמר, כפול (מלכים א יח לט) ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים, בימי אליהו.
כותב הרב מטשיבין – זה בא ללמד אותנו, כשבן-אדם משתוקק ללימוד התורה, כשבן-אדם רוצה שיתקדש שם שמים … זה מה שנאמר בפסוק (תהלים כט, ח) "קול ד' יחיל מדבר"– המדבר יש לו השתוקקות, שעליו תינתן תורה!
האמת היא, שכל מגילת רות בנויה על זה … רות וערפה שתי אחיות … בנותיו של מלך מואב … יוצאות מבתי עשירים, ופוגשות במחלון וכליון, שהיו בניו של אלימלך, שהיה גדול הדור … כך כתוב בחז"ל , שהוא היה אדם גדול מאוד, שלא יכל לעמוד בניסיון שכל העניים צרו עליו, כדי לבקש ממנו תרומות, לכן הוא עזב למואב … בספרי הקבלה כתוב, שאלימלך ראה ברוח הקודש, שממואב עתיד לצאת משיח, והוא ידע שיש לו חלק בזה… "אלימלך" – אליי תבוא המלוכה … הוא ידע שיש לו קשר, שממנו יצא מלך המשיח .
אומר בעל הטורים {שמות ב, א} – וילך איש. ב' במסורה. הכא ואידך וילך איש מבית לחם יהודה ע"י הליכה זו בא גואל הראשון . אותה הליכה יבא הגואל האחרון שהוא משיח בן דוד. (שמות ב, א) "וילך איש מבית לוי"– הביא את משה רבינו, גואלם של ישראל … (רות א, א) "וילך איש מבית לחם יהודה" – הביא את דוד מלכא משיחא… !
לא סתם ככה, הוא הלך למואב … אבל עם כל זה, כשהוא הלך למואב … התחתנו בניו עם נשים נכריות … רות וערפה לא התגיירו בכלל … לאחר שמחלון וכליון מתו, הם היו שתי אלמנות צעירות … אומרת להם נעמי – לכו בחזרה לבית אביכן … למה אתן צריכות אותי?! ערפה שמעה את הדברים … נעמי דיברה דברים של טעם … תסתכלו בחז"ל מה היא אמרה להם … עדין לא נפסקה הלכה של "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואביה" … אמרה להם נעמי – גם אם אתן תתגיירו, אף יהודי לא יתחתן איתכם, אתן תשארנה אלמנות עד יום מותכן… אין לכם סיכוי להיכנס לכרם ישראל! אין לי כסף … הכל הלך לאבדון … אם תבואו איתי, אתן תצטרכו לאסוף כסף … אתן צריכות את זה?! אבא שלכם מלך מואב! מה אתם צריכים את הצרה הזאת?!
ערפה מקבלת את הדברים … נושקת לחמותה, והולכת … (רות א, יד) "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה..". ישנו פסוק, ששכנע את נעמי, שבאמת רות מתכוונת ברצינות – (טז) "ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלקיך אלקי…".כששמעה זאת נעמי, אמרה לה – אם ככה, את יכולה לבוא איתי … ! מה זה המושג הזה -ורות דבקה בה??? היא ראתה את הצימאון של רות … אמרה "אם ככה, יש לה תכונות של יהודיה" !
באים חז"ל ואומרים – ניתנה תורה במים … מה זה המושג של מים ? "מים" פירוש הדבר "השותה מים לצמאו" – אתה משתוקק לזה ! "אתה לוקח אותי ממקור חיותי" … אמר ר' עקיבא לפפוס בן יהודה … אדם שמרגיש ששם זה החיים שלו, זה הקניין תורה האמיתי ! (הרב ברוך רוזנבלום שליט"א).
פרשת במדבר מתארת את פקודי בני ישראל על פי השבטים. אלא ששבט לוי הוא יוצא דופן שאותו לא סופרים ביחד עם שאר השבטים. הלויים לא התפקדו בתוך בני ישראל כיוון שעבודתם היא שונה מעבודות שאר השבטים. אמנם לכל שבט יש משהו מיוחד ושונה מהאחרים ולכן ישנו סדר מסוים על פי דגלי השבטים. אבל שבט לוי הוא שונה לגמרי. שבט לוי נמצא מסביב למשכן, מפוזר בין כל שאר השבטים ללא מקום נחלה מיוחד משלו. הוא לא נמנה ביחד עם שאר השבטים והתפקידים שלו שונים לגמרי.
הסיבה לשוני הגדול היא התפקיד הרוחני של הלויים. מעבר לעבודות המשכן השונות, הלויים בעיקר מייצגים את התורה. לכן למשל הם לא היו משועבדים במצרים כמו שאר בני ישראל, כיוון שהם היו עסוקים בלימוד התורה. לכן גם הם לא חטאו בעגל ונשארו נאמנים להשם יתברך. כתוצאה מאותו עסק בלימוד התורה ובעבודות הרוחניות בבית המקדש, בני לוי זכו לדברים שונים. כמו למשל נשיאת המשכן וכליו, קבלת מעשרות וכו׳. לכאורה הדבר נראה כאילו שעושים אפליות בין שבט לשבט, אלא שהם זכו לכך בעמל התורה שלהם ובדבקות בקדוש ברוך הוא. השם יתברך אומר ״והיו לי הלויים״ (במדבר ג׳, פסוק יב׳). הקדוש ברוך הוא לא חייב דין וחשבון לאף אחד ויכול לעשות כרצונו. מתוך הדבקות של הלויים, השם יתברך אוהב אותם ומתייחס אליהם כאל חביביו.
בהמשך הפרשה הקדוש ברוך הוא מצווה את משה לפקוד גם את בני לוי, אבל גם כאן אפשר לראות שינוי מהותי ובעוד ששאר השבטים נפקדו מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא, בשבט לוי נפקדים מבן חודש ומעלה. כי כאשר עובדים עבודה רוחנית, אז אפילו בן חודש כבר נחשב לחלק מהותי.
מכל זה נוכל ללמוד על העבודה הרוחנית של כולנו כעם ושל כל יהודי בפרט. אנשים רבים לצערנו מואסים בבני תורה וחושבים שהם מהווים סוג של נטל. חושבים שמי שלא עושה עבודות חומריות עושה נזק לכל השאר. שצריך לשלב בין עבודה של קודש לבין עבודה של חול. אלא שהפרשה מראה לנו את ההפך מכך.
בני לוי שמייצגים את התורה והרוחניות, לא רק שלא מבצעים את התפקיד של שאר השבטים, אלא גם זוכים לזכויות ויתרונות רבים יותר מכל השאר. כי הם אלו שעושים את העבודה החשובה באמת. התורה מתארת שבזכות בני לוי לא יהיה קצף. הם אלו שהצילו את העם לאחר חטא העגל. הם אלו שהביאו למשוא פנים מאת השם יתברך.
צריך להבין שבזכות בני תורה אנשים ניצלים. לאנשים מתרחשים נסים בזכות אנשים יראי שמיים שמורידים שפע לעולם. יהודים זוכים לדברים טובים בלי לדעת שכל השפע הובא על ידי יהודים דבקים בהשם יתברך שעבודתם היא רוחנית. בזכות אברכי הכולל כל העיר מקבלת שפע. בזכות תלמידי הישיבות אנשים סביבם זוכים להצלחה. בזכות תינוקות של בית רבן שלומדים בתלמודי התורה נמנעים פיגועים ומיתות משונות.
כולם הרי יודעים כמה שווה ברכה של אדם גדול מאוד בתורה. כי הרוחניות היא שמורידה את השפע לעולם והיא זו שקובעת את הכללים. אנשים יכולים להתאמץ ולהיאבק בתוך עולם חומרי, אבל מי שקובע את המציאות הם אנשי התורה שלא זזים ממנה יומם ולילה. אותם צריך להוקיר יותר מכל, ובטח שלא חס ושלום לצער אותם או לדבר בגנותם. אנשי התורה הם הילדים החביבים של הקדוש ברוך הוא, שאותם הוא מונה לבסוף, בנפרד מכל העם והחל מגיל חודש.
ובאמת הדברים ידועים, שכל העולם ניזון בזכות ר׳ חנינא בן דוסא, או שבזכות ר׳ שמעון כל העולם מובא לכף זכות וכו׳. הצדיקים שומרים עלינו והם אלו שקובעים באמת. לא בעזרת השתדלות גשמית, אלא בעזרת רוחניות טהורה ודבקות בהשם. אנחנו מסתכלים עליהם וחושבים שהם מהווים נטל, אבל באמת הם אלו שעוזרים לנו יותר מכל. כל השפע וההצלחה שלנו זה רק בזכותם. בלעדיהם לא היינו שווים כלום.
והדבר נכון לא רק לגבי כללות עם ישראל, אלא גם לגבי כל יהודי בפרט. כי בתוך כל יהודי מצוי ניצוץ רוחני ששואף לדבקות בהשם יתברך וללימוד התורה הקדושה, ומצד שני מצויה בו נפש בהמית שפועלת דרך החומריות, מכילה תאוות ומנסה לעשות השתדלות גשמית כדי להשיג השגות. רק בזכות אותו ניצוץ רוחני האדם יכול לחיות. אדם יכול לבחור במה להשקיע בחייו. מובן שישנם דברים הכרחיים ונצרכים, שהרי אנו חיים בתוך עולם חומרי ואנו לא מלאכים. אבל את עיקר ההשקעה כדאי להשקיע בלימוד התורה ובעבודה הרוחנית. ככל שנשקיע בעבודה הרוחנית, כך נוכל להוריד שפע לנו ולכל העולם.
במבט שטחי וגשמי זה נראה כנטל. שכאילו כל שעת לימוד תורה היא חס ושלום בזבוז של שעה. הרי היינו יכולים להרוויח כסף בשעה הזו או לעשות דברים מהנים. אבל באמת זהו ניצול הזמן הטוב ביותר. באותה שעה הבאנו שפע כל כך גדול לעולם שגם שנתיים של השתדלות גשמית לא יוכלו להביא.
רק לימוד התורה יכול להביא אותנו למקומות טובים באמת. עלינו להשתדל ככל שאפשר להתעסק בקודש ובעבודה הרוחנית. בנוסף עלינו לדאוג להוקיר ולשמח ככל שאפשר את לומדי התורה הקדושה. ובוודאי שעלינו להישמר ביותר לא לדבר עליהם רעה ולא להזיק להם. בסופו של דבר כולם מפסידים מפגיעה חס ושלום בתורה הקדושה. וכולם גם זוכים כמובן לשפע עצום כתוצאה מריבוי אור התורה בעולם. השם יתברך יזכה אותנו להעריך את התורה ולומדיה, וכך נזכה לשפע עצום בחיינו.
הרב חנניה צ'ולק שליט"א מביא בדבריו לפרשת השבוע את הסיפור על "כבוד תלמיד חכם". "בשנות בחרותו למד החכם צבי זצ"ל בישיבה הרחק מבית הוריו, והתאכסן אצל אחד מבעלי הבתים האמידים של העיירה. מאחר והיה מתמיד ושקדן גדול, הרבה לאחר בשובו מבית המדרש לאכסניתו. הנהגה זו גרמה לשינוי משמעותי בבית מארחו, שבא לידי ביטוי בזמני הארוחות ובזמני השינה. מטבעם של דברים, גרם המצב למרמור רב בקרב בני הבית כלפי האורח, שכן הם לא ידעו להעריך את האוצר הגדול השוכן בקרבם. בשל כך, הפעילו לחצים כבדים על ראש משפחתם שיוציא את הבחור מן הבית. זמן רב נמשכו הלחצים, אך אביהם, בעל הבית, דחה אותם שוב ושוב, בנסותו להסביר להם כי אך זכות היא עבורם שבחור מתמיד ועילוי ישהה במחיצתם. האב שמר בעקביות על כבודו ומעמדו של ה"חכם צבי", וסרב לשמוע עליו כל ביקורת. הזמן חלף עבר, והלחצים מצד בני המשפחה הלכו וגברו. סימני שבירה החלו אט אט להסתמן בלבו של בעל הבית, וביום בהיר אחד הוא התפרץ. באותו יום נתקל הוא בבעיות קשות בעסקיו, שגרמו לו כעס ותסכול על מצבו האישי. בדיוק חלף על פניו הבחור המתמיד שנכנס כדרכו באיחור לבית מארחיו. הגיונו ושכלו לא עמדו לו באותה עת, והוא קרא לעברו של החכם צבי כמה קריאות בלתי נעימות, שהבהירו לבחור ביותר מרמז היכן היו מעדיפים בעלי אכסנייתו לראותו. שעה חלפה מהתקרית החמורה. סימני חרטה החלו לעלות בלבו של המארח, כשעל דלת הבית נשמעו דפיקות קלות. הוא מיהר לפתחה, והופתע לראות את פרנסיה של קהילה מכובדת ניצבים בפתח. הם בקשו מבעל הבית להפגיש אותם עם הבחור המתאכסן בביתו. בקשתם מהחכם צבי היתה שיבוא לכהן כאב בית הדין בעירם. כתב הרבנות נחתם כנהוג, ובו ביום יצא החכם צבי לכיוון עירו החדשה. לפני צאתו פנה החכם צבי למארחו ואמר לו: 'היום, כאשר לא התגברת על עצמך, היה אמור להיות היום האחרון לשהותי בביתך, אך לא עמדת בנסיון ופגעת בי במילותיך. אילו היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה, ולא היית מתרעם על הקשיים שגרמתי לך על ידי לימוד התורה שלי, היית זוכה לבנים תלמידי חכמים. עתה שלא זכית כך, בנים עשירים יהיו לך, אך את הזכות לבנים תלמידי חכמים כבר הפסדת…' (האמנתי ואדברה).