לטעת עץ על פלגי מים

הנביא ירמיהו, מוכיח את בני דורו על כך שהם אינם שומעים לתוכחותיו, והם ממשיכים לאחוז בעבודת אלילים. ירמיהו אף מבהיר להם, שהם טועים לחשוב שאומות העולם יעמדו לצדם בשעת צרה ומלחמה.

ירמיהו ממחיש לעם ישראל, שאדם הבוטח בבשר ודם, משול לאילן בודד בערבה: "כֹּה אָמַר השם, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ, וּמִן השם יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב" (ירמיהו יז, ה-ו). אולם מי שבוטח בהשם – "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בהשם, וְהָיָה השם מִבְטַחוֹ, וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

אדם הבוטח בבורא, משול לעץ חסון בעל שורשים עמוקים, הנטוע סמוך לפלגי מים, ואילו אדם הבוטח בבשר ודם, משול לאילן הנטוע במדבר צחיח ויבש, שאפסו סיכוייו לשרוד.

המשנה במסכת אבות לוקחת את הפסוקים הללו למקום נוסף: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, לְמה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. שנאמר: 'וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב' (ירמיהו יז, ו). אבל, "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, לְמה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר (יז, ח): 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה (יפחד/יחשוש) כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

מי שמעשיו מרובים, הוא זה שיצליח לעמוד איתן, להכות שורשים ולהניב פירות. לעומתו, מי שחכמתו מרובה אך מעשיו מועטים, יציבותו מוטלת בספק וקיים סיכוי גבוה שהוא יבול עוד בטרם יצמיח פירות.

הקשר בין מצוות הביטחון לעניין זה הוא אמיץ.

אדם שסומך בעיקר על חכמתו, כשרונו ומעשי ידיו, משול לאילן בעל ענפים רבים, אך ללא שורש עמוק. יבוא יום שתבוא הרוח, והוא יקרוס. חסרה לו האחיזה בבורא. אדם שכן בוטח בבורא, הוא פועל ועושה על פי רצון הבורא, הוא אדם הנטוע עמוק בגן האמונה והביטחון, ושום דבר לא יזיז אותו ממקומו.

נראה נקודה נוספת בדברי הפסוק שהזכרנו: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בהשם, וְהָיָה השם מִבְטַחוֹ". במבט ראשון ישנה כאן כפילות: "אשר יבטח בהשם, והיה השם מבטחו". לשם מה הכפילות? התשובה היא, שהפסוק לא כופל את עצמו אלא הוא ממחיש תהליך. תהליך האמונה והביטחון הוא כמו העמקת שורש. אדם שמתחיל תהליך של ביטחון בהשם – "ברוך הגבר אשר יבטח בהשם", בסופו של דבר הוא יגיע למצב של "והיה השם מבטחו" במאה אחוז, אולם אדם שאינו בוטח בהשם – "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ", בסופו של דבר הוא יגיע למצב של "וּמִן השם יָסוּר לִבּוֹ" – ליבו יסור מן השם לגמרי. אדם כזה, מתחיל להתנוון וליבול – "וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב". בהתחלה הוא משול לעץ הגדל בערבה, שיש שם מעט לחות, אולם אחר כך הוא יהיה  במצב של "ארץ מלחה". שום דבר. קריסה טוטאלית.

זהו המסר העיקרי של פרשת בהר, העוסקת בעיקר בענייני שמיטה ויובל, המלמדים את האדם להאמין ולבטוח בבורא, ולהיות נטוע באדמה פוריה על פלגי מים…