כל ישראל ערבים זה לזה

אחד מהדינים בפרשה שהכהנים מצווים בה, הוא האיסור לכהן בעל מום לעבוד בבית המקדש. בפרשה מתואר את סוגי המומים הפוסלים את הכהן מלעבוד בבית המקדש, אך מצד שני המום לא מונע אותו מלאכול בקדשים.
בסוף כל זה, כתוב בפסוק "וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" את הדינים האלו של המומים הפוסלים בכהנים וכו'. ולכאורה יש להבין, הלא דינים אלו נוגעים רק לכהנים, ומדוע משה רבנו אמר את זה גם לכל בני ישראל?
אמנם, רש"י על המקום כותב בשם התורת כהנים, "ואל כל בני ישראל – להזהיר בית דין על הכהנים", ואכן השפתי חכמים אומר, שההכרח של רש"י לפרש כך, הוא משום "דאם לא כן מה לישראל כאן אצל אזהרת כהנים". אך עדיין צריך להבין, למה משה רבינו ציווה זאת לכל ישראל ולא רק לבית דין?
ואולי אפשר לומר, כידוע בתורה יש תרי"ג (613) מצוות, אך לא לכל אדם יש אפשרות לקיים את כל המצוות, וכמו שכבר כתב ה"מנחת חינוך" בהקדמתו, שבזמן הזה נוהג רק שלוש מאות שישים ותשע מצוות, וגם מתוכם יש מצוות שלא תמיד אדם מקיים, כגון מצוות שכר שכיר, שאדם שלא מעסיק מישהו לא מחויב במצווה זו. ומוסיף, שמנין המצוות שבהם כל אדם מחוייב תמיד, הוא מאתיים חמישים, וסימנם "אני ישנה וליבי ער". ואם כן, כיצד שייך שאדם יקיים את כל התרי"ג מצוות, ואפילו בזמן שבית המקדש היה קיים, אבל עדיין יש מצוות ששייכים רק לכהנים ולא לכלל ישראל?

אלא ההסבר הוא, וכבר כתבו זאת ה"משך חכמה" וה"קרית ספר", שכשאדם מקיים מצווה מסוימת, אז מצד הענין של "כל ישראל ערבים זה לזה", נחשב הדבר שכל כלל ישראל קיימו את המצוה הזאת, וכולם מקבלים שכר כאילו הם קיימו את המצוה.
יסוד זה מצינו גם ב"אור החיים" הקדוש לענין בניית המשכן. בבניית הארון כתוב "ועשו", ואילו בשאר הכלים כתוב רק "ועשית", אומר האור החיים, שזה בגלל שהארון מסמל את מצוות התורה, וקיום כל התורה יכול להיעשות רק על ידי כל כלל ישראל, מכיון שיש מצוות השייכים רק לכהנים וישנם מצות השייכים רק לישראלים.

לפי"ז מובן למה משה רבינו אמר לכל בני ישראל את הדינים של המומים הפוסלים בכהנים, מכיון שכשהכהן מקיים את המצוות ששייכים לו, זה נחשב שגם הישראל מקיים את זה מדין "כל ישראל ערבים זה לזה", לכן גם הישראל צריך לדעת את פרטי הדינים השייכים למצווה זו.
ודברים אלו מתאימים מאד לקראת חג מתן התורה הקרב ובא עלינו לטובה, שנדע שבשביל לקבל ולקיים את התורה ואת מצוותיה, צריכים אנו אחד את השני, וכך נרבה אהבה ואחווה בינינו ונזכה לקבל את התורה "כאיש אחד בלב אחד".