מקומה של פרשת המולך

ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ולא תחלל את שם אלקיך אני ה' (יח, כא)
הנה, עד עתה עסקה הפרשה באיסורי נישואין, קרובות אשתו, אשת איש, וכיוצא בזה, ואף לאחר איסור מעביר בנו למולך, ממשיכה הפרשה באיסורי אישות שונים, ויש לעיין מדוע הפסיק העניין בדבר שאינו מן העניין – מעביר בנו למולך?
ואכן, בפרשת קדשים נאמר עונשו של מעביר בנו למולך, קודם פרשת עריות (להלן כ, ב-ה), ונסמך לו אחריו עונש הדורש באוב וידעוני, ורק לאחמ"כ כל פרשת עריות. ומדוע בפרשתינו עירבה התורה לפרשת זו בתוך דיני עריות [ויעויין מה שכתב בזה הרמב"ן (להלן פס' כה) אלא שעדיין אין בדבריו יישוב להערה זו].
ליישוב דבר זה, יש להקדים לדברי הגמ' במגילה (דף כה, א). שנינו במשנה "האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך [במשמעות של] לא תתן לאעברא בארמיותא [לעבר אשה ארמית, כלומר אל תשא כותית ותוליד ממנה בן שיעבוד עבודה זרה] משתקין אותו בנזיפה [לפי שעוקר הפסוק ממשמעותו]" ובגמרא "תנא דבי ר"י, בישראל הנושא את הכותית והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר".
וברש"י שם פירש משנה זו, שהפסוק עוסק במעביר בנו למולך, ולפיכך המפרש פסוק זה בעניין אחר גוערין בו, והברייתא מפרשת את דעת הטועים.
אמנם, בתרגום יונתן אכן מפרש פסוק זה לעניין איסור חתנות עם גויה, וז"ל "ומן זרעך לא תתן בתשמישתה לציד בת עממין למעברא לפולחנא אוחרא", ותמהו האחרונים, שדבריו סותרים לדברי המשנה במגילה הנ"ל, האומרת שכך היא דעת הטועים.
ותירצו האחרונים (פירוש יונתן כאן; בתויו"ט, תפארת ישראל, וחי' אגדות מהרש"א במגילה שם) ע"פ הערוך (בערך ארם א) המפרש את דברי הגמרא באופן אחר מרש"י, וז"ל "פירוש, [שכך האדם רצה לפרש]: לא תתן מזרעך [לשאת אשה] באומה ידועה שמעבירין זרעם למולך, כגון ארמיים, – שאתה גורם להעביר זרעך למולך. ומכלל דבריו משמע ששאר האומות שאין מעבירין מזרעם למולך, מותר [לשאתם], לפיכך משתקין אותו בנזיפה. אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי ר' ישמעאל בישראל הבא על הגויה והוליד בן לע"ז הכתוב מדבר, דלא שנא מולך משאר בתי עבודה זרה".
ונמצא, לדברי הערוך, שדברי ר' ישמעאל הם הפירוש האמיתי בפסוק, ולא פירוש דברי האדם הבודה כך מליבו, אלא שהעירו התוי"ט והמהרש"א, שלדברי הערוך הנושא גויה מתחייב כרת במזיד וחטאת בשוגג ומיתת בי"ד במזיד והתראה – כדין התורה במעביר בנו למולך – וזה אינו לפי האמת.
ויישב התוי"ט, שודאי תנא דבי ר' ישמעאל לא בא לעקור הכתוב ממשמעו ולתת כרת לבא על הגויה, שודאי עיקר הכתוב בעובד ע"ז מדבר, אלא דשבעים פנים לתורה, וזו אחת מהם. אלא שהרוצה לפרש שהאיסור נאמר רק בארמיים העובדים למולך – משתקים אותו.
ולדבריו, יש ליישב לקושיא בה פתחנו [ונרמזו התדברים בתפארת ישראל], מדוע נכנס כאן ענין העברת המולך. שודאי עיקרו של פסוק עוסק בעבודה זרה, אלא שיש בפסוק זה פַּן משבעים פנים העוסק באיסור חתנות עם גויה, ובאו הפסוקים כסדרם, קרובותיו, קרובות אשתו שבאו ע"י נישואיו, אפילו אשתו פעמים שאסורה, אשת איש, ועתה, כתבה התורה איסור חתנות עם גויה, שהיא האחרונה בסדר איסורי אישות, שאין בה כרת, וכן עד עתה נמנו הנשים מעם ישראל, ועתה עוסקים בגויים, ולאחמ"כ עוסקת התורה באיסורי אישות שאינן בנשים, זכר ובהמה.
ודווקא בפרשתינו נקטה התורה לסדר זה, דעוסקים אנו בציווי האיסור, ובזה שייך לשנות איסור חתנות עם גויה עם שאר איסורי נשים, דשניהם אסורים. אך בפרשת קדושים, שנכתב שם העונש בפירוש, שם נכתב ע"ז קודם לפרשת עריות, בכדי שלא נטעה שהנושא גויה עונשו כרת.