הקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
א. הקדמת מיתת בני אהרן בציווי יום הכיפורים
בפרשת השבוע מצווה משה רבנו את אהרן בשליחות ה', בסדר העבודה של יום הכיפורים. אך קודם לכן, מקדימה התורה ואומרת "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (טז א). כלומר, קודם עבודת יום הכיפורים, יש לו לאהרן ללמוד ממיתתם של נדב ואביהוא ולהיזהר בעבודתו.
ובפשטות, אין הכוונה ללמוד מנדב ואביהוא דבר הקשור דווקא לעבודת יום הכיפורים, אלא ללמוד מהם אזהרה כללית להישמר בזמן העבודה במקדש, שהרי נדב ואביהוא שלא נזהרו די הצורך – נענשו על כך, וחייהם ניטלו מהם.
אך יותר ימתק לפרש שמיתת נדב ואביהוא שייכת לעבודת יום הכיפורים, ואומר לו משה לאהרן, דע לך קודם התעסקותך במעשה יום הכיפורים, שיש להזהר בכך, שהרי נדב ואביהוא נענשו על שלא נזהרו בכך.
ברם, טענה זו תמוהה בכפליים. חדא, שנדב ואביהוא נכנסו לבית המקדש ביום חנוכתו – א' בניסן, ולא בי' בתשרי – ביום הכיפורים. ועוד, שמצוות יום הכיפורים צריכה להיעשות דווקא על ידי הכהן הגדול – אהרן – ונדב ואביהוא, לא היו כהנים גדולים.
אולם, ננסה לקיים אפשרות זו שמתו נדב ואביהוא בהתעסקות הקרבת יום הכיפורים, וזאת בהקדמת כמה עניינים.
ב. אימתי מותר לאהרן להכנס לבית קדשי הקדשים
הגר"א1, דקדק כמה דיוקים בפרשה זו. א' בכל הפרשה מודגש מאוד שציווי יום הכיפורים נאמר דווקא לאהרן, "בזאת יבא אהרן" (טז ג) "והקריב אהרן" (שם ו) "ונתן אהרן" (שם ח) ועוד. ולכאורה ציווי יום הכיפורים שייך בכל הכהנים הגדולים ולאו דווקא באהרן, ומדוע חוזרת התורה ומדגישה את עניינו של אהרן. ב' בכל פרשות המוספים וכד', תחילה מציינת התורה את הזמן עליו נסוב העניין, ולאחמ"כ את פרטי דיניו. ואלו בפרשתנו, תחילה מפרטת התורה את דיני יום הכיפורים, ורק לאחר מכן, בסוף הפרשה (פס' כט) מציינת התורה את ה"תאריך" – "והייתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש". ג' בגמ' במסכת יומא (ע ב) מצינו שיטה הסוברת, שהאיל האמור במוספי יום הכיפורים (במדבר כט ח) הוא האמור אף בפרשתנו (טז ה). וקשה, מדוע כפלה התורה את הקרבת האיל. ד' עוד מבואר בגמ' (יומא לב א) שמצד פסוקי התורה היה מוטל על הכהן גדול להחליף בגדיו ג' פעמים ביום הכיפורים, אך הלכה למשה מסיני היא שצריך להחליף בגדיו ה' פעמים (יעויין בהערה2), ופסוקי התורה שמשמע מהם שצריך הכה"ג להחליף בגדיו ג"פ נאמרו שלא על הסדר. וקשה, מדוע כתבה התורה דבר שאינו מדויק לכאו', והניחה ללמוד החלפות בגדים נוספות מהלמ"ס. ה' עוד יש לדקדק בלשון "בזאת יבא אהרן",שמשמעותה רשות, והלא עבודת יום הכיפורים, חובה היא.
וביאר בזה הגר"א, על פי המבואר במדרש רבה (ויקרא כא ז) "ואל יבא וגו'. אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור וכו' אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס, רק שיכנס בסדר הזה". ודקדק הגר"א שדווקא שאר כהנים גדולים
המשך בעמוד 2 >>
אסורים ליכנס לקודש הקדשים, מלבד ביום הכיפורים. אבל אהרן היה מותר ליכנס לקודש הקדשים בכל שעה ושעה, אלא שצריך להיכנס כסדר העבודה האמורה בפרשתנו.
ובכך מתיישבות הקושיות כמין חומר. שבדווקא נקטה התורה "אהרן" לפי שרק הוא הורשה להכנס בכל עת לקודש הקדשים. ומשום כך המתינה התורה עם זמנו של יום הכיפורים עד סוף הפרשה, לומר שהפרשה עוסקת בכל השנה, אלא שכל השנה – רשות הוא, וביום הכיפורים – חובה. ולכך כפלה התורה את עשיית האיל, שמלבד החובה להקריבו ביום הכיפורים כחלק מקרבנות התורה, ישנו חיוב נוסף, להקריבו כל השנה אם רוצה אהרן להכנס לקה"ק. ולא כתבה התורה ה' החלפות בגדים אלא ג', לפי שההלמ"ס שצריך ה' החלפות נאמרו ביוהכ"פ דווקא, אך כל השנה יכול לרכז את כל עבודות הפנים בפעם אחת [ואי"צ להחליף בגדיו להוצאת המחתה], וממילא אין צריך להחליף בגדיו אלא ג' פעמים. ומדויק היטב לשון "בזאת" שמשמעה רשות, לפי שכל השנה אין אהרן חייב להכנס לקה"ק, שרשות היא בידו, אלא שאם רוצה להכנס צריך הוא לעשות זאת כסדר עבודת יום הכיפורים.
ג. טעם הדין – קדושת עם ישראל במדבר
ובפשוטו, היה נראה שהיתר זה להיכנס לקודש הקדשים בכל עת [ע"י עשיית סדר עבודת יום הכיפורים] הוא היתר שנאמר לאהרן דווקא, ולא לכל כהן גדול אחר3. אך ב"משך חכמה" (טז ג) ביאר עניין זה על פי דברי הספורנו (כד ג) שהקשה מדוע התורה נוקטת שהדלקת הנרות והקטרת הקטורת נעשות דווקא על ידי אהרן (שם), והלא מלאכות אלו כשרות אף בזר. וביאר, שהטעם שהוצרך דווקא אהרן לעשות מלאכות אלו, לפי שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, היה למשכן דין של יום הכיפורים [מהטעם שיתבאר להלן] וביום הכיפורים דווקא הכהן הגדול הוא שצריך לעשות למלאכות היום. וטעם הדבר שכל מ' שנה שבמדבר היו במשכן את דיני יוהכ"פ, לפי שעניינו של יום הכיפורים הוא קירבת אלוקים רבה, המצריכה שעשיית המלאכות יעשו בקדושה יתירה – על ידי אהרן הכהן. וכל המ' שנה שהיו ישראל במדבר נאמר בפסוק "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וכו'" (שמות מ לח) וכיון שהייתה קירבת אלוקים זו כל מ' שנה, ממילא היה מוטל על הכהן הגדול לעשות את מלאכות המשכן.
היינו, שחידש ה"משך חכמה" ע"פ דברי הספורנו שהיתר זה – להיכנס לקוה"ק בכל עת ובתנאי שיעשו את עבודת יוהכ"פ – אין זה חידוש שנאמר באהרן הכהן, אלא חידוש שנאמר בארבעים שנה שהיו ישראל במדבר. וכתב בזה נפקא מינה ביום הכיפורים שהיה בסוף מ' שנה. שהרי אהרן נפטר בא' אב בשנת הארבעים, ולאחמ"כ נתמנה אלעזר בנו. ונמצא, שביוהכ"פ האחרון שהיה במדבר, לא אהרן היה הכהן גדול, אלא בנו אלעזר. ומחדש ה"משך חכמה" שאף לאלעזר נאמר היתר זה שיכול להיכנס בכל עת אל קודש הקדשים, ובתנאי שיעשה את סדר עבודות יום הכיפורים.
ד. ביום משיחתן היו נדב ואביהוא כהנים גדולים – חיבור הדברים
וחידוש נפלא מצינו בדברי הראשונים (דעת זקנים י ד בשם בכור שור; ריב"א י יט ועוד) שביום משיחתן של בני אהרן, היה להם דין של כהנים גדולים.
ועתה נשוב לקושיות בהם פתחנו. שהנה, הסמיכה התורה את מיתת בני אהרן לציווי אהרן בעבודות יום הכיפורים. ונראה היה שישנה שייכות ביניהם, כלומר, שמיתת בני אהרן הייתה מחמת שלא עשו את עבודות יום הכיפורים כראוי. אלא שתמהנו בתרתי, חדא, שהיה זה בא' בניסן ולא בי' בתשרי. ועוד, שלא היה נדב ואביהוא כהנים גדולים.
אך עתה, כשנחבר לכל אשר הבאנו, שלכל כהן גדול בזמן המ' שנה שהיו ישראל במדבר, מותר היה להכנס לקה"ק בכל עת, אלא שצריך הוא לעשות את סדר עבודת יום הכיפורים (גר"א כפי שביאר ה"משך חכמה). וכן לחידוש הראשונים שלנדב ואביהוא ביום משיחתן (א' בניסן) היה דין כהנים גדולים – מתיישבים הדברים היטב – שאכן נדב ואביהוא עשו את עבודת יום הכיפורים [אלא שלא נזהרו בה די הצורך] ובעיקרון מותר היה להם לעשות את עבודת יום הכיפורים, לפי שבאותו היום אכן היו כהנים גדולים, וכמו כן, בזמן המ' שנה במדבר, לכל כהן גדול היה מותר לו להכנס לקה"ק בכל עת כאשר עושה את סדר עבודת יום הכיפורים – ואמר משה לאהרן, למד מהם להזהר בעבודת יום הכיפורים, פן תספה כמותם.
________________________________
1 בספר גביע הכסף (לתלמידו רבי בנימין ריבלין) ובסוף "חכמת אדם" (להג"ר אברהם דאנציג), והובא בליקוטי הגר"א עה"ת, ויש מן הקושיות שהקשו תלמידיו, עיי"ש.
2 וכך היה הסדר: א. קרבן תמיד וקטורת של שחר וחלק מקרבנות מוסף – בבגדי זהב. ב. עבודה המיוחדת ליום הכיפורים: פר ושעיר (חטאת) של הכהן הגדול עם מתן הדמים, הקטרת הקטורת בקדש הקדשים ושילוח השעיר לעזאזל – בבגדי לבן. ג. הקרבת אילו (של כהן גדול) ואיל העם – בבגדי זהב. ד. הוצאת הכף ומחתה מקדש הקדשים – בבגדי לבן. ה. הקרבת שאר קרבנות מוסף, תמיד של בין הערביים, הקטרת שאר הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל והדלקת המנורה – בבגדי זהב. והנה, בתורה הוצאת הכף והמחתה מוזכרת יחד עם שאר עבודות יום הכיפורים, ואומרת הגמ' שמדברי התורה בלבד, היינו חושבים שסה"כ ביום הכיפורים ישנם שלושה החלפות בגדים בלבד (לפי שאין צריך להחליף בגדיו להוצאת המחתה ולאחמ"כ לחזור וללבוש בגדי זהב) אלא שמאחר וישנה הלכה למשה מסיני שצריך שהכהן הגדול יחליף בגדיו ה' פעמים, אמרו חכמים שמסתבר שהעבודה אותה צריך הכהן גדול לעשות בנפרד היא הוצאת המחתה, לפי שאין מסתבר שהכהן ימתין זמן רב עד סוף זמן הקטרת הקטורת.
3 וכן משמע בחידושי הרד"ל למדרש.