להחיות רוח שפלים

כאשר אדם חטא התורה הקדושה מורה להביא קרבן חטאת עם התשובה, והתכפרה לו העבירה. יש כאן הוראה גם לנו שלא להיגרר למצב של נפילה ומחשבה שאנחנו כישלון ואין לנו אפשרות לחזור להיות רצויים ואהובים בפני השם, כי תמיד יש כפרה על מעשה שעשינו.

לצערנו יש מגמה מאוד שלילית אצל כל מיני "מוכיחים בשער" שחוזרים ואומרים כל הזמן כמה טובות היו הדורות שלפנינו וכמה אנחנו רעים. אבל הרי ברור לנו שגם בדורות הקודמים כל הזמן אמרו אותו דבר על הדורות שלפני כן. הרי גם בדור הבא יאמרו כל הזמן כמה טוב היה הדור שלנו, לעומתם.

הסבא מסלבודקה אמר שכל כולו של המוסר הוא להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. בינתיים אצל אותם "מוכיחים בשער" המוסר הוא כדי להשפיל רוח שפלים ולהמית לב דכאים. השיטה הזו להשפיל באדם כל רגש של רוממות נחלה כישלון חרוץ! נכון שיש הרבה בעיות בדורנו, אבל אסור לנו להמית רוח שפלים.

צריך כל הזמן לחזור ולהסתכל כמה דורנו מרומם בדקדוק ההלכה ולימוד גמרא בעיון. אפילו ילדה בת ארבע אומרת: אני לא מספרת כי זה לשון הרע. מאות אלפי בני אדם מוותרים על העולם הזה בשביל התורה! היכן ומתי היה כדבר הזה? בדורות שלפנינו, ובעיקר בדורות האחרונים שלפנינו האנשים היו כל-כך חומריים וכל-כך רחוקים מקיום ההלכה כדבעי. הרי ידועים כל הסיפורים של גדולי ישראל בתקופת של החפץ חיים ובדורו על כך שמעטים ישבו כסדרם ולמדו ימים שלמים. ואילו כאן בישראל – ראו כמה כוללים מלאים יש לנו מדי יום ביומו. רק בבני ברק יש יותר ישיבות ממה שהיה בכל אירופה גם יחד!

נכון שיש בדורנו הרבה מה לתקן, וישנם פגמים והחברה החילונית עם תרבותה הקלוקלת נושפת בעורף ציבורנו הקדוש, אבל אל לנו להמית רוחנו.

מנגד, או אולי כהשלמה, מורה לנו תורתנו הקדושה שאדם שנעשה לו מעשה-טוב מביא קרבן תודה. גם כאן ישנה הוראה שהאדם לא יגרור את החסד שנעשה לו וירגיש כל הזמן שהוא כביכול בסדר. אדם שיצא מבית האסורים מביא קרבן וחוזר לחיות את חייו. ודאי שהוא זוכר את זה ועושה כל שנה זיכרון ביום הזה, אבל ממשיך לחיות את שגרת חייו. ההרגשה שצריכה להיות לאדם היא שהוא מרומם ונעלה, הפך מה שמנסים דרשנים מסוימים להנחיל לציבור כמה הציבור פושע וקלוקל.

מי ייתן ויפלו דברינו על אוזניים שומעות וישתנה הכיוון של הדרשות לכיוון של להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים ולא להפך חלילה.