הרכוש הגדול

הגמ' במסכת סוטה (יג א) דורשת על הפסוק "חכם לב יקח מצוות" (משלי י ח) – זה משה רבנו שבשעה שהיו כל ישראל מחפשים אחר כספם וממונם של מצרים היה משה רבנו עוסק במצווה ומחפש אחר ארונו של יוסף להוציאו ממצרים.

ודברי הגמ' צריכים ביאור, שהרי גם עם ישראל שחיפשו אחרי ממון מצרים קיימו מצווה בזה, וכפי שאמר הקב"ה למשה "דבר נא אל בני ישראל וישאלו איש מאת רעהו וגו'" (שמות יא ב), הרי שישנו ציווי מאת הקב"ה לקחת את ממון מצרים, וא"כ מדוע אפוא אומרת הגמ' שרק משה עשה מצווה והרי גם עם ישראל שאספו את ממון מצרים עשו מצווה באותו הזמן.

ובגמ' (ברכות ט א) "דבר נא" – אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך אמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אברהם אבינו "ועבדום ועינו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם.

ואף בזה דברי הגמ' תמוהים, שמשמע שכל מה שהקב"ה קיים את הבטחתו שיצאו ברכוש גדול הוא רק מפני טענתו של אברהם מדוע לא הוציאם ברכוש גדול, והרי גם בלא טענתו של אברהם יש לקב"ה לקיים את הבטחתו מצד עצמה.

עוד צריך ביאור, שאם אכן ישנה מצווה ליטול את רכוש מצרים מדוע בביזת הים כתוב "וַיַסַע" (שמות טו כב) וביאר רש"י שהסיעם מים סוף בעל כרכם. כלומר, שלא הניח משה לעם ישראל להתעסק בביזת מצרים יתר על המידה. ומדוע עשה כן, והלא בכך מקיימים ישראל את המצווה של "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".

עוד יש לדקדק בלשון "רכוש גדול", שהרי, כאשר רוצים לתאר את עשרו של אדם אומרים שיש לו "רכוש רב" או "הרבה רכוש", אך מהו הלשון "רכוש גדול", וכי מאימתי יש משמעות לגודלו הפיזי של הרכוש.

וביאר בזה המגיד מדובנא כדרכו ע"פ משל. לנער, שעבד אצל אדון אחד, וכשהגיע עת פירעון השכר ניגש הנער לאדון ליטול את שכרו, הוציא האדון שטר כסף ונתן לו. הביט הנער בשטר וראה שהשטר מקומט וישן, וביקש מהאדון שיחליף לו את השטר. אמר לו האדון וכי מה זה משנה והלא בין אם השטר מקומט ומיושן ובין אם השטר חדש השטר שווה אותו הדבר, אך הנער עמד על דעתו ולא רצה ליטול את הכסף, והלך וקרא לאביו. כשהגיע אביו של הנער פנה אל האדון ואמר לו, אמת, שנינו יודעים שאין הבדל בין אם השטר מקומט ומיושן ובין אם הוא נקי וחדש שהרי שווי שניהם שווה, אך כיון שהנער קטן הוא ואינו מבין, הבא לו שטר כסף חדש כדי שלא יצטער.

והנמשל – אומר המגיד מדובנא – כאשר הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא הייתה כוונתו שיוציאם בכסף וזהב, אלא שלאחר שיצאו ממצרים יתן להם את התורה הקדושה שזהו הרכוש הגדול, אך עם ישראל שהיו שקועים במ"ט שערי טומאה הבינו לתומם ש"רכוש גדול" הכוונה כפשוטו לכסף וזהב, וכשראה זאת אברהם אבינו, בא לפני הקב"ה בתחינה ואמר לו, אמת שנינו יודעים שרכוש גדול זו התורה הקדושה שהיא יקרה מפנינים והיא הרכוש האמיתי והנצחי, אך עם ישראל הם כמו אותו הנער הקטן ששקועים עדיין בחומריות ואין מבינים כך, אלא חושבים שרכוש הכוונה לכסף וזהב, אנא תן להם כפי הבנתם.

ובכך מתיישבות כל הקושיות כמין חומר, דמה שתלה הקב"ה את נתינת הממון "שלא יאמר אותו צדיק", ולא קיים זאת מצד הבטחתו, לפי שלא התכוון להבטיח כסף וזהב אלא ליתן להם את התורה שהיא "הרכוש הגדול ביותר" ולא הכסף והזהב, ורק בגלל אברהם שביקש לתת להם גם כסף וזהב נתן הקב"ה גם כסף וזהב.

ומעתה מדוקדק היטב לשון הפסוק "רכוש גדול" שאין הכוונה כפשוטו לכסף וזהב שאין נופל עליהם לשון "גדול", אלא לתורה הקדושה, שגודלה הרוחני הוא ללא שיעור.

ובזה מובן גם מדוע הגמ' אומרת דווקא על משה "חכם לב יקח מצוות", כיון שרק משה רבנו היה "חכם לב" והבין שהכוונה האמיתית של "רכוש גדול" היא לתורה הקדושה ולא לכסף וזהב, ואין כלל מצווה בלקיחת הכסף, ונתעסק במצווה אמיתית, לחפש אחרי ארונו של יוסף. ולכן אף בביזת הים הסיעם משה ולא נתן להם להמשיך וליטול מרכוש המצרים, לפי שידע שאין בזה מצווה, וכוונתו של הקב"ה ב"רכוש גדול" היא לנתינת התורה הקדושה.