התנועה הרפורמית פרק ה: השואה גודעת

בשנת תרנ"ז (1897) התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשוויץ בהנהגת הרצל. מכאן ואילך התנועה הציונית הייתה עובדה ומציאות. האורתודוקסים מחד והרפורמים מנגד התנגדו לתנועה זו. הראשונים התנגדו בשל היותה תנועה חילונית וחששה העיקרית של האורתודוקסיה שמדובר ב"תנועת המשך" של תנועת ההשכלה האירופאית. הרפורמים התנגדו בשל העובדה שהתנועה הציונית עומדת "לקלקל" את תכניותיהם של שילוב היהודים בקרב הנכרים באירופה.

אבל "הרעיון הציוני" והתנועה הציונית הלהיטו רבים בקרב המשכילים. גם חלק מהאורתודוקסים התפתו אחר קסמיה של התנועה הציונית והסכימו עם מטרתה – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הם אלו שהקימו את תנועת המזרחי, שהייתה סניף דתי בתנועה הציונית.

בשנת תרס"ד (1904) הגיעה לארץ העלייה הגדולה השנייה. עלייה זו הייתה רובה עלייה חילונית, צעירה, נלהבת וסוציאליסטית ממזרח אירופה בחסותה של התנועה הציונית. למעשה מעטה ועד להקמת המדינה כל העליות תהיינה עליות חילוניות במהותן, למעט העלייה השלישית בה הגיעו גם חלוצים דתיים שהקימו את "הפועל המזרחי". בשנת תרע"ד (1914) נסתיימה העלייה השנייה בשל מלחמת העולם הראשונה וחודשה בשנת תרע"ט (1919) בעלייה השלישית. הרביעית הגיעה בשנת תרפ"ד (1924) ונמשכה עד סיומה בתרפ"ח (1928). אולם העלייה הגדולה ביותר הייתה העלייה החמישית בשנת תרצ"ג (1933) עת עלה היטלר לשלטון בגרמניה. בעלייה זו הגיעו במשך שש שנים עד שנת תרצ"ח (1939) ופרוץ מלחמת העולם השנייה – 250 אלף יהודים (!) ולמעשה הכפילה את מספר היהודים בארץ ישראל.

בכל העת התנועה הרפורמית עשתה כל אשר לאל ידה כדי למנוע עליית יהודים ועזיבתם את אירופה. מלחמתם כנגד התנועה הציונית, בניגוד למאבקם של האורתודוקסים, הייתה קיצונית ביותר. עם זאת יהודי ארה"ב עשו מאמץ ללכת בין הטיפות – מצד אחד לתמוך בתנועה הרפורמית ומצד שני להעביר כספים לתנועה הציונית. מאמרים רבים נשפכו כמו מים כנגד העליות לארץ, "יישוב הארץ הריקה", "הפקרת התרבות הכללית לטובת התרבות הלבנטית" (לבנט הוא שמה של ארץ ישראל בכינוי גנאי) ועוד מאמרים רבים פרסמו מנהיגי הרפורמים בעיקר באירופה. לא היה חשש שיהודים יעלו לארץ מארה"ב ועל כן פעלו שם פחות.

עליית היטלר לשלטון שיתקה את הרפורמים. משנת תרצ"ג (1933) עת עלתה המפלגה הנאצית לשלטון ועד לתבוסתה של גרמניה במלחמה בשנת תש"ה (1945), שתיקה רועמת נשמעה מקרב הרפורמים. התקפותיו של היטלר כנגד יהודי גרמניה בתחילת שנות כינונו וגם לאחר מכן עד פתיחת מלחמת העולם השנייה, הייתה מכה קשה לרפורמים. כבר בספרו "מלחמתי" (meine kampf, 1923) כותב היטלר באריכות כי "היהודים המתחזים" – אלו שהורידו את הלבוש היהודי, גזזו את הפאות והורידו את הזקנים – 'מסוכנים יותר לגזע הגרמני הטהור וכי מטרתם היא לטמא את הגזע הארי  העליון'. מיד עם עלייתו לשלטון פועל היטלר לביטול כל הסמכויות הקהילתיות בקרב הקהילות הרפורמיות, אך מצמצם בפגיעתו סמכויות אלו של הקהילות האורתודוקסיות.

"הגענו לעיירה זו בה יש רוב יהודי. רובם הגדול כאן הם היהודים האמיתיים, בעלי זקנים ופאות ולבושים שחור ומגבעות שחורות. הם מוזנחים ומלוכלכים. הם שונים בתכלית השינוי מהיהודים המתחזים אצלנו בויסבאדן, [שם של עיר] יקירי, כאן אתה מבין שהדר-שטרימר [העיתון הנאצי האנטישמי] תיאר אותם באופן מדויק, ואפשר להבין כמה היהודים שלנו [המתחזים] מסוכנים הם". כך כותב חייל בצבא הוורמאכט (הצבא הגרמני) לחברו בגרמניה כאשר פוגש את "היהודים האמיתיים".

יהודי גרמניה, הרפורמים, היו גאוותם הגדולה של התנועה הרפורמית. השתלבותם בקרב הנכרים הייתה מושלמת והתחושה הייתה כי "הגאולה" הרפורמית מגיעה אל העולם. אלא שהמפלגה הנאצית גדעה באיבה את "הגאולה" הזו.

כאשר החלה ההשמדה ההמונית בתש"א (1941) הגרמנים כבר לא הבחינו בין יהודים דתיים לאלו שאינם דתיים ובין רפורמים לאורתודוקסים. הרב אהרונסון כותב בספרו "עלי מרורות": "ישנו כאן בליל של יהודים אורתודוקסים ורפורמים, חילונים ודתיים ולכולם יש יעד אחד – המשרפות". שמעון ויזנטל, אחד מניצולי השואה הידועים כתב: "מעניין לראות כיצד אנשים שמעולם לא חשבו על אלוקים, כאלו רפורמים ושאינם שומרים מצוות, זועקים אליו מקירות ליבו. מרתק לראות כיצד מתבוללים והמעורבים (ילדים לאם גויה, אבל שנחשבים ליהודים לפי חוקי הגזע) הופכים כאן להיות עם ישראל. כולם כואבים זה את זה. נראה לעתים שהשואה נועדה כדי לחבר בנינו".

רק בשנת תש"ד (1944) הקהילה הרפורמית בארה"ב מתעוררת מתרדמתה העמוקה במהלך כל שנות המלחמה. בתחילה הם סברו, כמו כל אנשי הממשל האמריקאי, שהיהודים באירופה "משוגעים" וכי דברם אינו הגיוני, אולם תצלומים שהגיעו גם לידי ראשי הקהילה הרפורמית בארה"ב מאושוויץ העידו על גודל האסון של יהדות אירופה. הלחץ על הממשל האמריקאי היה גדול, אבל לא מספיק. הארכיונים האמריקאים סגורים עד היום בצו נשיאותי, למרות שעברו יותר מ-70 שנה. כנראה יודעים מה מבקשים להסתיר.

השואה למעשה כילתה את הרפורמה מאירופה. שני הציבורים האלו – הרפורמים והאורתודוקסים – היו אלו ששילמו את מחיר ההשכלה והאמנציפציה, השילוב בקרב הגויים.

לאחר שנות הפקודה התמקדה התנועה הרפורמית בעיקר בארצות הברית כשהיא מנסה ללקק את פצעיה, להבדיל כמו התנועה האורתודוקסית שהייתה צריכה כעת להיאבק גם מול הציונות החילונית בארץ ישראל שאיימה להקים מדינה חילונית נטולת יהדות.

הפרקים בסדרה:

• התנועה הרפורמית פרק א: מי ומה אתם
• התנועה הרפורמית: פרק ב
• התנועה הרפורמית פרק ג: מי אתם?
• התנועה הרפורמי פרק ד: בין רפורמה ללאומיות יהודית
• התנועה הרפורמית פרק ה: השואה גודעת
• התנועה הרפורמית פרק ו: התנועה ומדינת ישראל
• התנועה הרפורמית פרק ז: בין רפורמים לחילונים
• התנועה הרפורמית פרק ח: השפעות התנועה
• התנועה הרפורמית פרק ט: מי הם הרפורמים היום
• התנועה הרפורמית פרק י: התנועה הרפורמית בישראל