אחד בשביל כולם

כדי להבין טוב יותר את אחד הנושאים המרכזיים המופיעים בפרשת 'שמיני', עלינו להקדים משל:

משל למלך, אשר מַלַך ביד רמה על מדינות רבות. באחד מן הימים, קמו אויבים על אחת ממדינות ממלכתו, ותושביה שלחו שליחים אל מלכם הנערץ, שישלח להם גיבורים ואנשי חיל שיסייעו להם במלחמתם מול אויביהם.

אחד מתושבי אותה מדינה, היה איש גיבור חיל ומלומד מלחמה כגלית הפלשתי, שכל בני המדינה סמכו על גבורתו וחכמתו. כמובן שהם ציפו בקוצר רוח לחיילי המלך, אולם גם טרם בואם הם חשו בטוחים במידה מסוימת, בעקבות אותו גיבור חיל.

והנה, כעבור מספר ימים, הגיע שליח מיוחד מאת המלך, כשבידו צו ממלכתי המיועד אל אותו גיבור –  שעליו לעזוב את מדינתו בהקדם האפשרי.

אנשי המדינה היו בהלם מוחלט מצו זה, והם התפלאו מאוד על מלכם – לא רק שהוא לא שלח להם סיוע מאנשי צבאו, אלא הוא אף לקח מהם את משענתם העיקרית. מדוע הוא עושה זאת? וכי הוא חפץ בתבוסתם חלילה?

בין אנשי אותה מדינה, היה איש זקן וחכם שאמר להם: אני אגלה לכם את כוונת המלך. חלילה לכם מלחשוב שמלכנו הנערץ חפץ לראות בתבוסתנו, ההיפך הוא הנכון – המלך מכיר את טבעכם האמתי, והוא יודע שכולכם חזקים וגיבורי חיל, וביכולתכם לעמוד בעוז מול אויבכם ואף לגבור עליהם. אולם כל עוד גיבור זה היה ביניכם, לא חשתם כל צורך להוציא לפועל את כוחותיכם הגלומים בכם, משום שסמכתם ובטחתם על אותו גיבור חיל. אולם המלך יודע, שברגע שהוא יקח מביניכם את אותו גיבור מלחמה, אתם תקבלו אומץ ותוציאו לפועל את הכוחות העצומים הטמונים בכם. רק כשתהיו במצב של חוסר ברירה ותרגישו שאין לכם במי לתלות את יהבכם, אלא רק בעצמכם, או אז תתאזרו באומץ, תרתמו כולכם למלחמה וללא צל של ספק תצליחו להביס את אויבכם.

זו הסיבה – סיים אותו חכם את דבריו – מדוע מלכנו האהוב לקח מאתנו את אותו גיבור חיל.

משל זה, מופיע בספר "עוללות אפרים" (חלק רביעי מאמר תקלב), במטרה להסביר עניין מהותי מתוך הפרשה. נרחיב מעט בדבריו.

פרשת שמיני, עוסקת בין היתר בפטירתם של שני בני אהרן הכהן – נדב ואביהוא. נזכיר בקצרה מה אירע שם.

לאחר שבוני המשכן סיימו את עבודתם בדיוק מושלם כפי רצון הבורא, ציווה משה את אהרן ובניו לשהות בתוך המשכן שבעה ימים: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם, כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם… וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת השם וְלֹא תָמוּתוּ, כִּי כֵן צֻוֵּיתִי" (ויקרא ח, לג – לה). ואכן, שבעה ימים ישבו אהרן ובניו באהל מועד – במשכן. פרשת שמיני מתארת מה אירע ביום השמיני – ביום בו חנכו את המשכן והכהנים החלו לשרת בו.

אין ספק שהיה זה יום מרגש ומרומם במיוחד.

המשכן נכנס "לפעולה". אהרן ובניו הקריבו לראשונה קרבנות, והנה – "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם, וַיֵּרָא כְבוֹד השם אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי השם, וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים (ויקרא ט, כג-כד). השכינה ירדה לעיני העם, יצאה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות – "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".

אולם מיד לאחר מכן, קרתה טרגדיה נוראה בתוככי המשכן: בני אהרן – נדב ואביהוא, הקטירו קטורת על פי דעתם, ללא ציווי מאלוקים – "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי השם אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). האפקט היה מיידי – "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי השם, וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי השם" (ב). נורא. עם ישראל נמצא במצב של שמחה ורוממות רוח בעקבות השראת השכינה, ובני אהרן – משרתי השם – נפטרים לבית עולמם.

כדאי לעיין במפרשי התורה ולהבין את משמעות הפטירה עצמה ומה בדיוק היה חטאם, הרחבנו על כך רבות בעבר, אולם אין ספק שנדב ואביהוא היו אנשים רמי מעלה, צדיקים וקדושים, וכפי שניתן לראות מדבריו של משה רבינו:

לאחר פטירתם, אמר משה לאהרן: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר השם לֵאמֹר – בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא י, ג). אהרן קיבל את דבריו באהבה – "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". רש"י מבאר את כוונת משה "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ": "בקרובי – בבחירי". כלומר, שמו של הקדוש ברוך הוא מתקדש ומתרומם גם באמצעות קרוביו ומובחרי העם. רש"י ממשיך: "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד – כשהקדוש ברוך הוא עושה דין בצדיקים, מתיירא ומתעלה ומתקלס".

ה"כלי יקר" על פסוק זה מרחיב מעט יותר: "כי כל הקרוב ביותר אל השם יתברך, ממנו ילמדו כל הפחותים מערכו קל וחומר, לומר – אם אחזה אש בלחים (עשבים רטובים), מה יעשו קוצים יבשים סרוחים, ואז יקחו כולם מוסר. וזהו כבודו של השם יתברך על פני כל העם".

כשהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים ומענישם, העם כולו לומד מכך מוסר השכל, ועל ידי כך שמו מתקדש. בורא עולם רצה שהעם כולו יראה בחוש את קדושתו העוצמתית של משכן השם, ואותם שני גדולים – נדב ואביהוא, היו אלו שנבחרו ששמו של הבורא יתקדש על ידם.

זו כוונת המשך דבריו של רש"י: "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (רש"י פסוק ג).

מדהים הדבר.

כשדוד חנך את בית המקדש בירושלים, הוא חיבר מזמור מיוחד, וכך אמר (מזמור ל): "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד: אֲרוֹמִמְךָ השם כִּי דִלִּיתָנִי, וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" – אני מודה לך השם, על כך שהרמת אותי (דליתני – מלשון לדלות, להרים), ולא הגעתי למצב בו אויביי שמחים במפלתי. "השם אֱלֹהָי! שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי! השם! הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי, חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר" – התפללתי אליך ורפאת אותי, העלית את נפשי מן שאול ונתת לי חיים במקום לרדת אל הבור, אל הקבר. דוד ממשיך – "מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת, הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ? שְׁמַע השם וְחָנֵּנִי, השם הֱיֵה עֹזֵר לִי".

מדוע דוד חיבר מזמור העוסק במוות וחיים בעת חנוכת בית המקדש? כיצד כל זה קשור לחנוכת בית המקדש?

דוד ידע את ההסיטוריה. דוד ידע, שבחנוכת המשכן אלוקים סילק מהעולם הזה שני צדיקים כדי ללמד את העם את קדושת המשכן ואת קדושת שמו. בעקבות כך, חשש דוד, שגם הפעם, בחנוכת בית המקדש הקבוע, אלוקים יתקדש דרך גדולי האומה, ואולי הוא או בנו שלמה ימותו בחניכתו. לכן חיבר דוד מזמור מיוחד בו הוא מבקש שהוא רוצה להמשיך לשבח ולקדש את שמו של הבורא מתוך חיים, ולא דרך המוות.

לאחר דברים אלו, נבין את הנמשל של המשל בו פתחנו, ונראה כיצד הוא רלוונטי לכולנו:

המלך הוא משל לבורא עולם, מלך העולם. בני המדינה הם משל לעם ישראל. גיבור החיל הוא משל לצדיק שכולם סומכים על תפילותיו ומעשיו הטובים.

כשם שאותו מלך הכיר את כוחות בני מדינתו, והוא ידע, שכדי להוציא את הכוחות החבויים בהם הוא צריך לקחת מהם את אותו גיבור חיל, כך בורא עולם, לפעמים הוא מסלק מהעולם הזה את הצדיקים – שעד היום הם היו אלו שהגנו על בני דורם – כדי שבני דורם יתעוררו ויממשו את הפוטנציאל העצום הגלום בהם.

מטבע הדברים, כאשר מרחפת צרה וסכנה, אנשי הדור תולים את בטחונם בצדיק, שהוא זה שיגן וישמור עליהם מכל צרה וצוקה, וכך הם פחות דורשים מעצמם לתקן את מעשיהם ולשוב בתשובה.

אולם בורא עולם רוצה שהעם כולו ישוב בתשובה, ושהעם יתחיל "להוציא מעצמו" את הכוחות העצמיים שלהם, ולשם כך הוא מסלק את צדיקי הדור כדי שהעם "ידחק לפינה" וירגיש שאין להם יותר על מי להישען, וכך הם בעצמם ישובו בתשובה ויגנו על עצמם.

זו כוונת משה "בקרובי אקדש".

בכל דור ודור, ישנם אנשים צדיקים המגנים על אנשי דורם. הגנה על הדור זוהי אחת מהתכונות המרכזיות של האדם השלם, וכפי שאמר משה בתפילתו על מינוי מנהיג ראוי לעם ישראל: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (במדבר כז, יז). מה הכוונה "אשר יוציאם ואשר יביאם"? רש"י מבאר: בזכויותיו. כלומר, משה מתפלל על מנהיג עתיר בזכויות, שיוכל להגן על העם בזכויותיו.

אף אחד מבני אדם אינו יודע מי באמת צדיק, רק בורא עולם בוחן כליות ולב, והוא זה שיודע מה בליבות בני אדם.

דברים אלו אמורים לחזק אותנו בשני מישורים. ראשית, כשאדם שלם נפטר מן העולם בטרם עת, יתכן שהוא מכפר במיתתו על העם, ויש בכך לנחם את קרוביו ואוהביו.

המסר השני הוא, הידיעה על כך שבכוחו של כל אחד מאתנו למלא את מקומו של הצדיק. גלוי וידוע לפני בורא עולם, שכל איש מישראל מסוגל לפשוט את בגדי העצלות וללבוש בגדי זריזות, ולצאת להילחם עבור בני דורו. לפעמים, כל מה שאדם צריך הוא טריגר חיצוני. כאשר אדם נמצא במצב ש"שמים אותו בפינה" הוא מצליח להוציא מעצמו "כוחות-על" שיתכן והוא כלל לא היה מודע על קיומם.

הרעיון נכון בכל אירועי החיים. כשאדם נקלע למצב של חוסר ברירה, או שעברה עליו טרגדיה, ניסיון או התמודדות, הוא מגלה בקרבו כוחות נפש עצומים. הכוחות הללו קיימים בו מאז ומתמיד, רק הוא לא השכיל להוציאם החוצה.

הבחירה נתונה בידו של כל אדם ואדם מישראל, האם "לסמוך על עצמו" ולהוציא לפועל את כוחותיו הרוחניים הגלומים בו גם בלי טריגר חיצוני, או לסמוך על אחרים. התורה מזכירה לאדם "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִיא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".