התנועה הרפורמי פרק ד: בין רפורמה ללאומיות יהודית

אירופה נכבשה במהרה ע"י הרפורמים. לאחר שלושת הכינוסים בשנים תר"ד-תר"ו (בהם למעשה הפכו אותם קבוצות יהודים שביקשו "לתקן" את היהדות לתנועה מרכזית אחת – התנועה הרפורמית) התנועה הרפורמית הפכה לתנועה מרכזית והלכה וכבשה את רחבי היבשת. אבל היא לא הסתפקה בכך. היא הלכה וכבשה במהירות אדירה גם את יהדות ארה"ב.

כיבוש יהדות ארה"ב היה קל ביותר בשל התנאים הנוחים ביבשת האמריקאית. ארה"ב שהוקמה על בסיס של הנאורות ושל ההשכלה, שדרשה "לשאול שאלות", לקיים שוויון בין האזרחים (חוץ מהשחורים, כמובן), לאפשר לאדם לחיות לפי דתו ולא לכפות עליו שום עמדה וכמובן להפריד את הכוח של הדת על ניהול המדינה (הפרדת דת ומדינה) – כל אלו היו קרקע פורייה עבור הרפורמים. כשבארה"ב לא התייחסו אל שבת כיום מנוחה, מצאו הרפורמים את אותו הפתרון שמצאו להתבוללות באירופה – נגדיר שגם מי שמחלל שבת הוא יהודי ונתיר לו לעשות את כל הפעולות שהוא צריך, כי זו הרי פרנסה.

בזמן שהתנועה הרפורמית הולכת ומתבססת קמו להן כמו פטריות אחרי הגשם תנועות לאומיות בעמים השונים באירופה. העמים השונים באירופה מתחילים לקבל עצמאות מדינית – גרמניה לגרמנים, יוון ליוונים, איטליה לאיטלקים. וליהודים?

עוד בשנת תר"ג (1843) מוציא הרב אלקלעי את הספר "מנחת יהודה" ובשנת תרכ"ב (1862) מוציאים הרב קלישר ומשה הס את ספריהם "דרישת שלום" ו"רומי וירושלים". שלושת ספרים אלו היוו את הבסיס לתנועה הלאומית היהודית ("מבשרי הציונות"). הם עסקו בקשר שבין עם ישראל לציון והעלו על נס את העלייה לארץ.

הבסיס של הלאומיות היהודית היה בסיס דתי בעיקרו. כך הוקמו המושבות הראשונות בארץ ישראל ע"י אורתודוקסיים חרדים מירושלים ומצפת (פתח תקווה, ראש פינה, נס ציונה, רחובות ועוד) וכך העלייה ההמונית הראשונה שהגיעה לארץ בשנת תרמ"ב (1881) הייתה רובה ככולה עלייה דתית-חרדית.

רק בשנת תרמ"ד (1884) החל לפעול ראשוני הלאומנים החילונים, יהודה לייב פינסקר, והקים את תנועת "חיבת ציון" שגם היא הייתה למעשה מונהגת ע"י פינסקר החילוני המשכיל מחד והנצי"ב מוולוז'ין והרב שמואל מוהליבר הדתיים מנגד. עם זאת, שני האישים ראו בציונות בת אותה התקופה כציונות דתית שנועדה לחבר את ארץ ישראל ועם ישראל מבחינה דתית. בכתבי השניים חוזר שוב ושוב התיאור של מדינת יהודית דתית-אורתודוקסית בעלת צביון יהודי ממשי וללא שום חלום חילוני שהוא.

אלא שההשכלה והרפורמה המשיכו לעשות שפטים בישראל ויותר-ויותר יהודים הלכו ועזבו את הדת. בשנת תרנ"ז (1897) נטרפו הקלפים עת כינס תיאודור בנימין זאב הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל ושם למעשה הוקמה התנועה הציונית. התנועה חרטה על דגלה באופן גלוי וברור הקמת מדינה יהודית חילונית אתאיסטית, ללא שום קשר לסממן דתי שהוא. הדגל של מגן דוד היה ברירת המחדל לאחר עימות ארוך שנים (בניגוד לדעתו של הרצל).

האורתודוקסים הגיבו בזעם אדיר לתנועה הציונית. הם ראו בה המשך ישיר של ההשכלה והרפורמה והתנגדו לה באופן נחרץ. הרב אליהו עקיבא רבינוביץ והרב יהודה ליב צירלסון היו מראשי המתנגדים החריפים ביותר לתנועה הציונית. ניסיונם של חברים בתנועה הציונית לנסות ולהראות כי הם לא חילונים לחלוטין בכך ש"השאילו" את תמיכתו של הנצי"ב מוולוז'ין בציונות עוררה חמת זעם מצד האורתודוקסים ובמאמרים חריפים ביותר הם דרשו להבהיר שהנצי"ב מוולוז'ין לא היה תומך ולו לרגע אחד בתנועה חילונית כמו התנועה הציונית. כצעד נגד התנועה הציונית הקימו האורתודוקסים את אגודת ישראל בראשה עמדו חסידים (כמו האדמו"ר מגור), אורתודוקסים ליטאים וניאו-אורתודוקסים. למעשה, היה זה קץ הסכסוך ארוך השנים בין החסידים למתנגדים.

אבל לא רק האורתודוקסים התנגדו נחרצות לתנועה הציונית. גם התנועה הרפורמית התנגדה בצורה חריפה ביותר לתנועה  הציונית. המנהיגים הרפורמים (שמשום מה התעקשו לקרוא לעצמם, מאז ועד היום, רבנים) דרשו במשך עשרות שנים לנתק את הקשר בין הדת היהודית לבין הלאום היהודי. הקצנת הרגש הלאומי ע"י התנועה הציונית (גם אם ע"י צמצום הרגש הדתי) הייתה הסיבה העיקרית והמהותית להתנגדותם לתנועה הציונית. במאמרים ארוכים ומנומקים הם הבהירו את התלישות בין הרגש הלאומי היהודי לארץ ישראל לבין ההשתייכות הדתית הקהילתית של היהודים.

המנהיגים הרפורמים הבהירו שלא צריך להיות קשר בין היהודים בגולה לבין ארץ ישראל, וכי התיקון של עם ישראל, לשיטתם, הוא ע"י היטמעות בגוים, גם אם בכך לפי ההלכה מדובר בהישמדותם של היהודים. הם שללו את הקשר לארץ ישראל ולירושלים ובאחד מהמאמרים התקיפים כינו את הר הבית כמקום של "טומאת רוצחים ונרצחים" ברומזם על המלחמות הרבות של שלוש הדתות סביב מקום זה. הם גם הדגישו כי הכותל הוא "נדבך אבנים היסטורי שאין בו קדושה".

חברי התנועה הרפורמית באירופה מיהרו אל חבריהם בארה"ב והמאבק נגד התנועה הציונית הפך להיות רחב הרבה יותר. העובדה שחלק ניכר מיהודי ארה"ב היו רפורמים והם היו בעלי הממון גרמו למאבק קשה מול התנועה הציונית.  בפני חבריהם בארה"ב הם טענו כי יצירת הקשר בין ארץ ישראל ליהודים ימית אסון על שוויון הזכויות שהושג ליהודים באירופה ובארה"ב ויביא להבדלת היהודים מתוך העמים בהם הם יושבים, בניגוד לעמדת הרפורמים.

היהודים באירופה נותרו בני בחירה לשלוש אפשרויות – אורתודוקסיה, רפורמה או תנועה ציונית-חילונית. אבל הרגש הלאומי בקרב רבים מהיהודים הדתיים באותה תקופה הקשה עליהם להישאר מחד באורתודוקסיה המתנגדת לתנועה הציונית-החילונית. מצד שני להיות חלק מהתנועה הציונית ודאי אי אפשר היה מבלי לאבד את הזהות הדתית. כך נוצר קשר בין יהודים אורתודוקסיים לתנועה הציונית. יהודים אלו ביקשו להכניס נופך דתי אל המאבק הלאומי של התנועה הציונית. טענתם הייתה שהמטרה שלהם, האורתודוקסים שומרי התו"מ ומטרתה של התנועה הציונית החילונית היא אותה מטרה. בסופו של דבר, הם טענו, כאשר תוקם מדינה יהודית היא תשלב גם את הצביון הדתי.

טענה נוספת של הרב ריינס וחבר רעיו שהצטרפו לתנועה הציונית כסיעה דתית נפרדת הייתה שהצטרפותם תמתן מאוד את התנועה מפעולותיה האנטי-דתיות. בראייה היסטורית לא ניתן לקבוע אם התנועה הציונית מיתנה את פעולותיה האנטי-דתיות בעקבות כניסתם של אורתודוקסים לתוכה או שלכתחילה היה בה צביון חיצוני שקשור באופן זה או אחר לסמלים יהודיים כמו חגים, מגן דוד והתנ"ך.

בשבוע הבא נעסוק במדיניות הממשלה נגד הרפורמים במדינת ישראל, מיד עם הקמתה.

הפרקים בסדרה:

• התנועה הרפורמית פרק א: מי ומה אתם
• התנועה הרפורמית: פרק ב
• התנועה הרפורמית פרק ג: מי אתם?
• התנועה הרפורמי פרק ד: בין רפורמה ללאומיות יהודית
• התנועה הרפורמית פרק ה: השואה גודעת
• התנועה הרפורמית פרק ו: התנועה ומדינת ישראל
• התנועה הרפורמית פרק ז: בין רפורמים לחילונים
• התנועה הרפורמית פרק ח: השפעות התנועה
• התנועה הרפורמית פרק ט: מי הם הרפורמים היום
• התנועה הרפורמית פרק י: התנועה הרפורמית בישראל