צעדי צו

אחת התכונות המצויות אצל כולנו ועלינו ללמוד כיצד להתמודד עמה, היא תכונת העצלות. רבינו יונה כותב בביאורו למסכת אבות: "כי טבע האדם הוא להתעצל, ואין אדם ניצול ממנה, אלא יש מרבה ויש ממעיט" (אבות ב, טו). ממש כך – אין אדם ניצול ממנה.

פרשת צו, פותחת בפסוק הבא: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב). אלוקים אומר למשה, לצוות את אהרון ובניו על דיני קרבן העולה.

הלשון "צַו אֶת אַהֲרֹן" טעון ביאור, משום שבדרך כלל התורה מתנסחת "דבר אל אהרון", או "אמור אל אהרון", מדוע התורה משתמשת כאן בלשון "צו"?

רש"י מביא את דברי חכמים במדרש: "אין צו אלא לשון זירוז". זאת אומרת, אלוקים אומר למשה, שיצווה ויזרז את אהרון ובניו כדי שיעשו את קרבן העולה. לשון זו נאמרה רק ביחס לקרבן העולה ולא ביחס לשאר הקרבנות, משום שעשיית העולה זקוקה באופן ספציפי לדרבון וזירוז מיוחד. מדוע?

רש"י מצטט את דברי חכמים: "אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". פירוש, הכהנים הם מבני שבט לוי. שבט לוי – כידוע, לא קיבל נחלה בארץ ישראל וממילא אין לו אדמה להתפרנס ממנה. לכן, ציווה הבורא את שאר שבטי ישראל, שבתמורה לעבודת הכהנים בבית המקדש, עליהם לפרנס אותם על ידי הפרשת תרומות ומעשרות מיבול האדמה, וכן לתת להם חלק מכל קרבן שהם מקריבים.

הכהן משרת את העם במאמצים רבים, אולם העובדה שהוא יוצא נשכר בעבודתו (חוץ משכרו הרוחני העצום), משום שהוא יקבל נתח משמעותי מבשר הקרבן, מדרבנת אותו ונותנת לו כוח לעבוד ולהקריב במרץ.

כל זה נכון ברוב הקרבנות. אולם בקרבן עולה, הכהן לא יוצא נשכר כבשאר הקורבנות. שהרי העולה נשרפת כליל על המזבח (חוץ מהעור) והכהן לא מקבל מבשרה. כיוון שכך, יש חשש שהכהנים קצת יתרשלו בהקרבת העולה שהרי הם לא יוצאים נשכרים ממנה, לכן אומר אלוקים למשה לצוות ולזרז את אהרון ובניו באופן ספציפי על העולה.

נמצאנו למדים, שהמילה "צו" נכתבת כאשר יש צורך לזרז ולדרבן באופן מיוחד.

המעיין בתורה ימצא ארבעה מקומות נוספים בהם נכתבת המילה "צו":

א. בפסוק שהזכרנו, ביחס לקרבן העולה. ב. בפרשת אמור, ביחס להדלקת הנרות במנורת בית המקדש: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (ויקרא כד, ב). ג. בפרשת נשא, ביחס לציווי על הרחקת הטמאים ממחנה ישראל: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה, ב). ד. בפרשת מסעי, ביחס לציווי על חלוקת הארץ לשבטים: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ" (במדבר, לד, ב). ה. כשאלוקים מצווה את משה לחזק את רוחו של יהושע: "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה" (דברים ג, כח).

ספר "עוללות אפרים" (חלק שני מאמר עז), מבאר בדרך רמז, שחמשת הזירוזים הללו הם אבני יסוד לאדם היהודי וראוי לו לזרז עצמו בהם. כך הוא כותב:

א. הנוסח "צו" המובא בפרשתנו ביחס לקרבן העולה, הוא רמז לאדם לזכור את יום פטירתו מן העולם, יום בו תעלה נשמתו אל מקום חוצבה. עליית קרבן העולה, מזכירה לאדם את היום בו גופו ישוב אל האדמה ויהפוך לאפר, ואילו נשמתו תעלה כליל לבורא.

טבע האדם הוא להדחיק כמה שיותר את יום המוות, אולם היהדות דווקא מעודדת את זכירתו, משום  שכשאדם זוכר אותו, הא מקבל מבט מפוכח הרבה יותר על חייו. דווקא בגלל שטבע האדם להדחיק את יום המוות, התורה מזרזת אותו כן לזכור את היום בו תעלה נשמתו באופן סופי אל המקום ממנה באה, כאותו קרבן עוֹלַה העולֶה כליל על המזבח.

ב. הנוסח "צו" המוזכר ביחס למנורה, הוא רמז לאדם שיזדרז בעסק חכמת התורה, וכפי שהרחבנו רבות בעבר, שהמנורה שהאירה בבית המקדש היא סמל לחכמת התורה המאירה לאדם את הדרך אשר ילך בה. יצר הרע החבוי באדם משתדל למנוע מהאדם לעסוק בעסק התורה, ולכן התורה משתמשת בלשון "צו" כדי לזרז ולדרבן אותו להתגבר על היצר ולהאיר את חייו בעסק התורה.

ג. הנוסח "צו" המוזכר ביחס להרחקת הטמאים מן המחנה בימי טומאתם, מרמז לאדם להשתדל להרחיק את עצמו מחברה קלוקלת העלולה להשפיע עליו לשלילה. מטבע הדברים אדם נמשך אחר אנשי סביבתו, ולכן התורה מזרזת אותו באופן מיוחד ללכת נגד הזרם כשיש צורך בכך, ובכך להציל את נשמתו.

ד. הנוסח "צו" המוזכר ביחס לחלוקת הארץ, מרמז לאדם להתחזק במידת ההסתפקות במועט. כשם שהארץ חולקה לפי גורל, וכל שבט קיבל את חלקו שלו, כך "מחלק" הבורא לכל אדם ואדם את חלקו המתאים לו, ואל לו לקנא או לחמוד את חלק חברו. מידת הקנאה חזקה היא עד למאוד, ולכן התורה מזרזת על כך באופן מיוחד, וכפי שכותבת המשנה: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד).

ה. הנוסח "צו" המוזכר ביחס לחיזוק רוחו של יהושע, שהתחיל להנהיג את העם ולהיות לו לרועה, מרמז לאדם שעליו להזדרז ולהתחזק במידת נושא בעול עם חברו ובענייני זיכוי הרבים.

חמשת הציווים הללו, הם אבני יסוד האמורות לרצף לאדם את שבילי חייו בעולם הזה, בדרכו אל העולם הבא.