הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
בציווי הקרבת קרבן התמיד, נוקטת התורה לשון שאינה מצויה "צו את אהרן ואת בניו וגו'", וביאר רש"י "אין צו אלא לשון זרוז וגו' וביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". פירוש, כיון שקרבן התמיד נשרף כליל לה', ואין הכהנים נהנים מאכילת בשרו כבשאר הקרבנות, משום כך יש צורך לזרזם בעשייתו.
והדברים מוקשים ביותר. ראשית, הלא נאמר (פרק ז פס' ח) "והכהן המקריב את עולת איש עור העלה אשר הקריב לכהן לו יהיה". כלומר, שהכהן המקריב את העולה, נוטל את עורהּ. ואם כן, אף בקרבן העולה יש לכהנים הנאה מן הקרבן – את עורו, ומדוע נחשב שיש בזה "חסרון כיס". ואם משום חסרון הבשר, הלא שנינו (שקלים יג ב) שהיו הכהנים לוקים במעיהם מרבוי הבשר שהיה במקדש. ועוד, במנחת כהן שנשרפת כולה כמבואר בכתוב "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ו טו), ואין לכהנים בהם הנאה של כלום, לא נקטה התורה לשון "צו" לזרזם בעשייתה.
וביותר תמוה, שהלא רוב ככל מצוות התורה אין לאדם הנאה ממונית מהם, ולא מצינו כל מצווה אחרת שהוצרך הכתוב לזרזנו בה. ואדרבה, מוצאים אנו בתרומת הדשן, שהייתה עבודה פחותה (יומא כב א) ואעפ"כ הוצרכו חכמים לתקן גורל על עשייתה, משום שהכהנים היו מרדפים אחריה.
ונראה לבאר בזה, על פי מה שרואים אנו בטבעם של בני אדם. מוצאים אנו אנשים שעושים חסדים מופלגים וטובות עצומות ללא כל תמורה. והנה, אילו יציעו לאותו אדם לעשות חסד דומה תמורת תשלום פחות – לרוב הוא יסרב. והוא לכאורה דבר פלא, שאם ללא כל תגמול מוכן האדם לעשות פעולה מסוימת, אם כן מדוע כאשר
מתווסף לכך שכר מועט, הוא מסרב.
ורואים מכך, שהאדם מוכן לפעול באחת משני דרכים, או שמקבל תמורה מלאה למעשהו – ככל אדם שכיר, או שעושה זאת כחסד וטובה לחברו או ע"מ לקבל שכרו משמים. אך למצב הביניים – תשלום פחות, אין האדם מוכן, לפי שבתחושתו יוצא הוא קרח מכאן ומכאן. שמחד, אין רואה בזה מעשה חסד לפי שמקבל תמורה למעשהו, ומאידך, אין מקבל תמורה הגונה למעשהו.
ובזה מתיישבות הקושיות כמין חומר. שהקשנו מחד, הלא הכהנים מקבלים את ה"עור" שהוא שכר מועט כנגד הקרבת קרבן עולה, ומדוע נחשב דבר זה כ"חסרון כיס". ועוד, שהלא כל מצוות התורה אין מקבלים עליהם שכר, ולא מצינו שנקטה התורה בהם לשון זירוז. וקושיא אחת מתורצת בחברתה, שדווקא משום שמקבל הכהן שכר מועט אין הוא מזדרז בעשייתו.
וטעם הדבר, שבקרבן שהכהן מקבל שכר על הקרבתו כדוגמת חטאת שלמים וכד' ממילא מזדרז בעשייתו מחמת השכר שמקבל מכך. וכן, בעבודות שאין הכהן מקבל שכר כלל, כמלאכת תרומת הדשן וכהקרבת מנחת כהן, עדיין מזדרז הכהן לעשותו משום שמקיים מצווה לשם שמים, ככל מצוות התורה שמתקיימים על ידי עם ישראל, ללא כל רווח ממוני. אך בהקרבת קרבן תמיד, שמקבל הכהן שכר מועט – את העור – ממילא אין הוא מזדרז, כי חושב הכהן שאין זה לשם שמים כיון שמקבל הוא תשלום על כך. ומאידך, מחמת השכר אין הוא מזדרז, כיון שהשכר אינו הולם לעומת העבודה הכרוכה בהקרבת הקרבן – ומשום כך הוצרכה התורה לזרז את הכהנים בהקרבת קרבן התמיד.