התנועה הרפורמית: פרק ב

לעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה

בפרק הקודם הצגנו את המרת הדת ההמונית, ההתחלנות וההתבוללות בקרב היהודים, שהרפורמים לכאורה ביקשו לתת להן תשובה. עם תחילת המאה ה-19, כבר בה'תק"ע (1810), שינה ישראל יעקובסון, כאמור, מספר דברים – בין היתר הוא התיר לנגן בעוגב בשבת ע"י גוי, סידר תפילה שונה בה הוציא אל מחוץ לסידור התפילה את ירושלים, ציון והקרבנות והמשיח. עם זאת התנועה הרפורמית טרם הוקמה ויעקובסון היה כמו רבים מהיהודים האחרים שרצו לעשות "תיקונים" ביהדות. בתוך שמונה שנים מנה הקהל של יעקובסון רבע מיהודי ברלין (!) והסחף היה אדיר. למרבה האירוניה, דווקא הממשלה הפרוסית ששלטה בימים ההם בגרמניה של היום, עצרה את ההתלהבות של "המתקנים" ואסרה את המשך התפילות בטענה שמדובר בכת דתית חדשה והם חששו שנוצרים יחפצו לעזוב את הנצרות ולעבור אליה. בה'תקע"ח (1818) הוקם ה"טמפל" (המקדש) הראשון של הרפורמים בהמבורג ובו נוסח הסידור הרפורמי הראשון והרשמי.

משמעות ה"סידור" החדש היא באופן רשמי הקמת תנועה שחוצה ערים בגרמניה והיא אינה מבדילה בין יהודים לגוים, אין קשר בין ארץ ישראל לעם ישראל ואין קשר בין ישראל כיום לחידוש הקרבנות. "הטמפל" הרפורמי נראה בדיוק כמו כנסייה, למעט הבדל קטן – אין את התמונה או הפסל של אותו האיש. מלבד זאת – גובה התקרה, ההיכל והפאר, בנוסף לנגינת העוגב והמקהלה בשבת – דמו לנוצרים.

בשלב זה "היהודים המתקנים", שהופכים להמונים בגרמניה, מתכנסים בראשותו של אברהם גייגר ימ"ש שר"י שמכריז למעשה על הקמת תנועה כללית לתיקונים שייערכו ביהדות – התנועה הרפורמית. רפורמה היא חידוש (רפורמציה) ומכאן רצונה של התנועה לחדש את היהדות [מעניין לדעת שהיטלר ימ"ש הכריז על ראשותו לתנועה הנאציונאל-סוציאליסטית באותו הבניין בו גייגר הכריז על הקמת התנועה הרפורמית, חדר ליד].

תורתו של גייגר עפ"ל

עפ"י תפיסת עולמו של גייגר, שעיצבה את תפיסת העולם של התנועה הרפורמית מאז ועד היום, התורה הכתובה היא אמת שנכתבה ע"י משה רבנו, בכך אין חולק הוא. עם זאת טענתו היא שלא ה' הכתיבה למשה רבנו, אלא שהוא, כמו שאר דרבנן שהעבירו וכתבו את התושב"ע – המשנה והגמרא – זה שכתב זאת מתוך לבו ובחכמתו האדירה. כך גם רבנן. התורה – בכתב ובע"פ הן יצירות אנושיות וככאלה הן מתאימות לזמנן בלבד ואין להן תוקף נצחי. על כן יש צורך לשנותן עם הזמן, ובעיקר את התורה שבע"פ, שהרי גם "היהודים המאמינים" יודעים שלא נכתבה ע"י הקב"ה לכאורה.

וכך באמצע המאה ה-19, בשנים ה'תר"ד-ה'תר"ו (1844-1846) מקיימים הרפורמים שלושה כינוסים שמגדירים את מהות התנועה הרפורמית, מטרותיה והשינויים המהותיים דרכם הם מתכוונים לכאורה להתמודד עם האיום של ההתבוללות והמרת הדת.

בכינוס הראשון הוחלט לאשר נישואי תערובת בין יהודים ללא-יהודים אך בתנאי שחוקי המדינה יאפשרו לגדל את הילד כיהודי. כך במציאות של ממש – יהודי יכול ח"ו להתחתן מבחינת הרפורמים עם גויה וילדיהם יהיו מבחינת הרפורמים יהודים – אם ההורים ירצו בכך. הם לא צריכים לעשות שום פעולה שהיא שקשורה בינם לבין היהדות למעט – להיות חלק מהקהילה הרפורמית.

בכינוס השני בוטלה החשיבות של העברית כשפת תפילה ובוטלו באופן רשמי כל התפילות לשיבת ציון והותר ניגון בעוגב גם ע"י יהודי בשבת.

בכינוס השלישי הותרו מלאכות שבת רבות כמו הבערת אש ועוד. עם זאת נדחתה הדרישה להעביר את יום המנוחה ליום ראשון. בוטלו גם יום טוב שני של גלויות והתקבלו הקלות מסוימות בדיני מילה ואבלות.

בכינוסים אלו הוכרז גם כי הרפורמים לא רואים את היהודים כלאום נפרד משאר הלאומים והם "גרמנים בני דת משה", כלומר: מבחינת הלאומיות הם גרמנים ומבחינת השייכות הדתית (המחויבת עפ"י חוק, למעשה במדינות אירופה) כיהודים. לכן הם לא ראו חשיבות בשיבת ציון וראו את תפקיד היהודי והיהדות להוביל את העולם לאמונה טהורה באלוקים אחד ולשמירה על עקרונות המוסר הבינלאומיים. בדיוק כפי שדרשו תריסר השליחים של אותו האיש.

ההתנגדות והעמידה מול הרפורמים

עם צמיחת הרפורמה וההשכלה צמח גם הזרם מנגד שדאג לשמר את היהדות כפי שהייתה נהוגה אלפי שנים – הזרם האורתודוקסי. עמידתו האיתנה והבלתי מתפשרת של החתם סופר זצ"ל באזורי מזרח אירופה – סלובקיה והונגריה – הצילו חלקים נרחבים במקומות אלו מציפורניהם של הרפורמים (בהונגריה הם נקראו הניאולוגיים). במרכז אירופה, בגרמניה, הרב הירש זצ"ל היה זה שהציל את החורבן האדיר שיצרה התנועה הרפורמית.

בשבוע הבא נביא את יחסם של האורתודוקסים בהנהגת החתם סופר והרב הירש לתנועה הרפורמית, וכיצד התנועה הציונית שינתה את התמונה גם מבחינת הרפורמים. מדוע הם התנגדו לתנועה הציונית ומדוע הם כיום מציגים עצמם כציונים. ומה גרם לבן גוריון, ראש הממשלה, לומר על הרפורמים: הם מזויפים.

הפרקים בסדרה:

התנועה הרפורמית: פרק ב

השארת תגובה

אודות אתר