הרב מאיר אסטריקהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
בפרשת השבוע עוסקים אנו בפרטי הקרבת הקרבנות השונים. הרמב"ן (א, ט) עומד על השאלה של טעמי הקרבנות, ומביא את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מו) "כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולים, היו עובדים לבקר ולצאן וכו' בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו הכוונות, כי כן יתרפאו האמונות רעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפאו כי אם בהפכן".
הרמב"ן יוצא חוצץ כנגד דעה זו, משני טעמים עיקריים, האחד, שאין זה מתקבל על הלב כי הקרבן בא "רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם". ועוד, שהקרבנות נתקבלו ע"י השי"ת עוד לפני שהיו יכולים לשמש כמחאה נגד הע"ז.
לפיכך מפרש הרמב"ן שטעם הקרבנות היא התבוננות האדם המקריב בכל מעשה שנעשה בקרבן כאילו הדבר נעשה בו בעצמו, וטעם אחר נותן הרמב"ן בדרך האמת, לפיה יש "סוד נעלם" בקרבנות.
דרכים רבות נאמרו בישוב שיטת הרמב"ם, ונביא למה שכתב הריטב"א בספרו קטן הכמות ורב האיכות בשם "ספר הזכרון" שמטרתו להליץ על הרמב"ם מקושית הרמב"ן.
בטרם נביא לדבריו, נקדים ונקשה שהרמב"ם לכאורה סותר משנתו, שלדבריו במורה נבוכים, מתבאר טעם ציווי הקרבנות, אך מאידך בהל' מעילה (פרק ח' הל' ח) מונה הרמב"ם את מעשה הקרבנות כאחד הדברים אשר טעמם לא נודע.
ותירץ הריטב"א לקושיות הרמב"ן, שדברי הרמב"ם במורה "לא נתנו טעם לכלל הקרבן", אלא רק למה התייחדו שור וכשב ועז יותר משאר המינים להקרבה. ואגב, מינים אלה לא שימשו כלל כקרבן לשאר האומות, אלא האומות עבדו להם, ע"כ נבחרו דוקא הם לקרבן כמחאה נגד הע"ז.
ובכן, לא בא עצם הקרבן, לדעת המו"נ, "להוציא מלבם של רשעים וטפשי עולם המצרים והכשדים", אלא רק טעם לבחירת מינים אלו, ובפרט מפרטי המצווה סובר הריטב"א שאין בכך כל פגם שהוא אכן בא "להוציא מלבם של רשעים".
אף על מה שהקשה הרמב"ן מבחינה היסטורית, שעוד קודם שעבדו ע"ז, היו הקרבנות לריח ניחו לה', מיישב הריטב"א שלדעת הרמב"ם החלה עבודת ע"ז כבר בימי אנוש וע"כ יכלו לשמש הקרבנות, כבר בעת הקדומה, לריח ניחוח לו יתברך.
ולדרך זו מתיישבת היטב הסתירה שבדברי הרמב"ם במורה לדבריו בי"ד החזקה, דמלבד מה שכתב ב"צפנת פענח" [לר' יוסף דיטראני] "ודעתי ברב המורה ז"ל בטעם זה ובטעמים רבים אחרים שכתב במצוות, כי לא מאשר יאמין הוא שהוא עיקר טעם המצווה ההיא, אלא שרצה לתת קצת טעם בהם, עד שאפילו ההמון ידע להשיב בהם את האפיקורוס בדברים שכליים קצת", לדברי הריטב"א הדברים מתיישבים כפשוטם, שבמו"נ לא עסק הרמב"ם בעיקר טעם הקרבנות – שהוא דבר ללא טעם כפי שכתב בי"ד החזקה – אלא מדוע נבחרו ג' מינים אלו דווקא ולא אחרים.