"לא עליך המלאכה לגמור, אבל אין אתה בן חורין להיבטל ממנה"

פרשת פקודי מתארת את עשיית המשכן. לאחר שבני ישראל סיימו את כל המלאכה והכל היה מוכן להקמת המשכן, נותר רק להקים את המשכן בפועל. אלא שאף אחד לא יכול היה להקים אותו כי מחמת כובד הקרשים אי אפשר היה לזקפן. לכן בני ישראל הביאו את המשכן עם כל כליו אל משה.

כאשר משה שאל את הקדוש ברוך הוא כיצד אפשר להקימו, הקדוש ברוך הוא אמר למשה שיתעסק בהקמתו ואז המשכן יקום מאליו. לכן בהמשך הפרשה כתוב "הוקם המשכן", רמז לכך שהוא הוקם מעצמו. יוצא שמשה רבינו התעסק עם המשכן להראות כאילו שהוא זה שמקים אותו, למרות שאין לו כוח להקים אותו מעצמו, כאשר בפועל השם יתברך עשה נס שיקום המשכן מאליו.

צריך לדעת שזהו יסוד גדול שמלווה אותנו במהלך כל ימי חיינו. חובת האדם לעשות השתדלות בכל עניין שהוא נתקל בו כדי להגיע למקום טוב יותר. האדם צריך לפעול כדי להתקדם דרך העשייה שלו. אלא שיחד עם זאת, על כל אדם לדעת היטב שאין בכוחו להתקדם לשום מקום, וכל ההשגות וההצלחות שלו הן בדרך של נס, מתנת חינם מהשם יתברך.

לצורך דוגמה אם אדם רוצה להתפרנס, עליו לעשות השתדלות כדי להשיג פרנסה בדרכים שונות, אבל הוא צריך לדעת באמונה שלמה שכל השפע נקבע מלמעלה ואין שום קשר בין אותה השתדלות שהוא עושה לבין השכר שהוא מקבל. זה לא משנה אם הוא יעבוד שעות נוספות או שיבחר מקצוע שמכניס המון כסף, כי הפרנסה זה מלמעלה והוא לא יוכל לקבל אפילו שקל אחד יותר ממה שנקצב לו באמצעות השתדלות גשמית. אבל מצד שני הוא מוכרח לעשות את ההשתדלות.

ישנם אנשים שחושבים שהם פועלים, שהם משפיעים, שבכוחם לעשות דברים ולהצליח להשיג השגות ולשנות את המציאות. הם בטוחים שכל פעולה שלהם מרעידה את כל העולם. הם מרגישים שהעולם מורכב רק מהחומר שאנו רואים מולנו ופועל על פי חוקי טבע, ולא מצליחים להבין שיש דברים מעבר לזה.

אנשים כאלו הם בדרך כלל בעלי גאווה וחסרי אמונה. כי הם מאמינים בכוח של עצמם בלבד. הם בטוחים שהם הגיעו לכל מה שהגיעו בזכות עצמם. כמו הברירה הטבעית שאומרת שהחזק שורד. מי שבעל כוח ושליטה הוא זה שיכול לעשות דברים ומי שלא הוא חסר תועלת. הם מאמינים בכוחות הטבע ומסרבים לקבל שיש דברים רוחניים כמו עולם הבא או נסים.

אנשים כאלו יסבירו את כל מהלך החיים בצורה טבעית. כאילו שכל המערכות המורכבות של גוף האדם זה דבר טבעי. שאדם נוצר סתם כך מעצמו בתוך הרחם של אמו. שהאיברים נוצרים מעצמם והמערכות מוגדרות בדקדוק מופלא לבדן, והכל סתם כך במקרה. הם כל כך בטוחים בשקר של החומר, עד שהם לא רואים את הדברים הברורים ביותר.

אבל ישנם אנשים מסוג אחר. אנשים מאמינים יותר. שמבינים שיש דברים מעבר למה שהחושים שלנו מצליחים לקלוט. שהעולם אינו הפקר. שיודעים שהשם יתברך מכוון את העולם. שיש השגחה פרטית. שהכול תלוי בשורשים רוחניים. אלא שצריך לדעת שגם כאן ישנם חסרונות. כי אדם שבאמת יאמין בצורה מוחלטת שהוא לא פועל כלום, שהכול כתוב ונקבע כבר למעלה, שאין לו כוח לשנות ושרק הרוחניות היא קובעת, עלול להגיע לחוסר עשייה מוחלט. הרי בשביל מה לפעול בכלל? מדוע צריך לקום מהמיטה בבוקר? בשביל מה צריך לאכול ולשתות או לעשות שאר דברים גשמיים?

מובן הדבר ששני המצבים המתוארים אינם הדרך הטובה והנכונה. הרי ישנם עולמות רוחניים המכילים מלאכים ויצורים רוחניים שונים. אבל השם יתברך שם אותנו נשמות רוחניות בתוך עולם חומרי כדי שנשלב בין הדברים ונגיע לדרגה הנעלית מכל. לעבוד את השם יתברך בצורה רוחנית באמצעות החומר.

מובן שהמצבים תוארו בקיצוניות, שהרי במציאות האנשים נמצאים בין שני הסוגים האלו. בכל אדם יש לפחות מעט רוחניות וכן גם מעט גשמיות. ישנם אנשים שנוטים יותר לרוחניות ואמונה וכאלו שנוטים יותר לחומריות והרגשת כוח, אבל בסופו של דבר בכולנו יש גם את זה וגם את זה.

יש למשל אנשים שהגיעו לאמונה חזקה שהם בטוחים שהפרנסה משמיים ואז הולכים ללמוד תורה במשך כל היום. אבל מצד שני אם מישהו מעליב אותם אז הם נפגעים מאותו אדם כאילו שיש לו השפעה. הם יכולים לומר שזה מלמעלה, אבל בפנים ההם נעלבים כי הם באמת חושבים שזה מאותו אדם שעומד מולם. יוצא שגם אדם שמאמין בצורה חזקה ברוחניות שמעבר לחומר, בכל זאת בתחומים מסוימים ומצבים שונים עלול להגיע לחוסר אמונה ולהסתכל על הכל כטבעי או מקרי.

בהקמת המשכן התורה לימדה אותנו את הדרך הטובה ביותר לשילוב הרוחניות והחומריות. ההתבוננות הגבוהה ביותר על החיים היא לעשות את ההשתדלות המוטלת עלינו, אבל יחד עם זאת להבין שהשם יתברך עושה את הכל. מחובתנו לפעול, אבל עם זאת עלינו להבין שאנחנו לא פועלים כלום. לכן לימדו אותנו חז"ל שלא עלינו מוטל לסיים את המלאכה, אבל מצד שני אין לנו רשות להתבטל ממנה.

כשאדם מרגיל את עצמו לחשוב בצורה כזו, אז הכל הופך להיות קל. כיוון שלא הוא האחראי על הכל. אנשים חושבים שהם מחזיקים את העולם ואז כשמשהו לא מסתדר הם נשברים. כשאדם מבין שהשם יתברך הוא זה שמנהל את הכל ואחראי על התוצאות, אז אין שום לחץ ודאגות. מצד שני, אדם יוכל להבין שהוא לא יכול לשבת בחיבוק ידיים, כיוון שעליו מוטלת המלאכה. הוא צריך לעשות את מרב ההשתדלות ואת כל השאר השם יתברך יעשה.

הדבר דומה לאדם שהשיג תרופת פלא שיכולה לרפא כל אדם מכל מחלה, אך רצונו להסתיר את אותה תרופה מעיני האנשים. אז כאשר מגיע אליו חולה כלשהו, הוא שולח אותו לאיזה רופא כדי שכולם יחשבו שהרופא מרפא אותו ולא יגלו את התרופה, אלא שכאשר הוא הולך לאותו רופא, הוא נותן לו מתרופת הפלא ואז הוא מתרפא. יוצא שמצד אחד הוא מוכרח לעשות את ההשתדלות וללכת לרופא, אבל מצד שני תרופת הפלא היא זו שבאמת מרפאת אותו וזה כלל לא תלוי ברופא.

לכן אדם צריך להבין שהכול אפשרי. כיוון שהשם יתברך עושה את הכל ובוודאי שלא קשה לו שום דבר ואינו מוגבל בשום דבר. הוא יכול לעשות כרצונו והכל יכול להיות. אם השם יתברך ירצה בכך הוא ישנה את כל חוקי העולם ויעשה נסים מופלאים שיהפכו את הטבע לחלוטין. אסור אף פעם להתייאש וצריך תמיד לנסות את ההשתדלות שלנו. אנשים מסתכלים על הכוח והמוגבלות שלהם ואז בטוחים שהם לא מסוגלים לעשות כל מיני דברים. אלא שצריך להבין שלמרות שהם לא מסוגלים, זה כלל לא תלוי במסוגלות שלהם כיוון שהשם יתברך הוא זה שעושה את הכל.

אם למשל אדם התרגל במשך כל החיים שלו להיכשל בתחום מסוים. אז אם כעת הוא יאמין שהוא זה שצריך להצליח באותו תחום בעזרת כוחו, הוא בוודאי יבין שאין סיכוי ויתייאש מיד. שהרי הוא יודע שאין לו כוח לעשות את זה מעצמו. אבל אם הוא יבין את האמת, שהוא צריך רק לעשות את ההשתדלות, להראות "כאילו" שהוא עושה והשם יתברך יצליח את דרכו, אז הוא יוכל לפעול ובאמת להצליח, שהרי השם יתברך אינו מוגבל ובוודאי שיכול בקלות לגרום לו להצליח, גם אם עד כה הוא היה הכישלון הגדול ביותר.

אנשים אוהבים לחפש תירוצים למה להיכשל. כאילו שזה עוזר להם להתנחם בכך שהם מצדיקים את עצמם ולא מרגישים אשמים. אנשים פוחדים מכישלונות, ולכן הם מעדיפים לתרץ תירוצים שיצדיקו את הכישלונות שלהם. אז הם יאמרו לעצמם שהם צעירים מדי או מבוגרים מדי, שמנים מדי או רזים מדי, שהסביבה לא מאפשרת, שכעת זה לא הזמן הנכון, שהרצפה עקומה או כל סיבה אחרת שתסביר להם מדוע על פי טבע אין להם שום סיכוי להצליח. אבל אותם אנשים טועים, כיוון שאותם תירוצים הם אלו שמביאים לכישלון שלהם. על פי האמת אין שום תירוצים כיוון שהאדם יכול לעשות הכל, כי זה כלל לא האדם עושה, אלא השם יתברך.

אם השם יתברך רוצה שאדם יצליח, אז הוא יצליח גם כנגד כל הסיכויים ויקום אפילו מתוך אשפתות. אבל אם אדם צריך להיכשל, אז הוא ייכשל גם אם הוא האדם הכי חזק ומצליח בכל העולם. כי שום דבר לא תלוי באדם עצמו, אלא רק בהשם יתברך. לנו יש את האפשרות לחזק את האמונה והביטחון בהשם, להתפלל ולעשות שאר דברים שיכריעו את המצב הרוחני לטובתנו, כך שנהיה ראויים יותר לאותו שפע שאנו רוצים. לכן הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, כיוון שהכול נקבע בשמיים בלי קשר להשתדלות שאנו עושים, אבל יראת

מכאן מובן שכדאי לאדם להשקיע הרבה יותר ברוחניות ובאמונה שלו מאשר בחומריות העולם. לפעמים אדם מחליט לוותר על לימוד תורה, לחלל שבת חס ושלום או לעשות עבירות שונות ולהימנע ממצוות כדי להשקיע יותר בהשתדלות הגשמית. אבל מובן שאם אדם מחלל שבת כדי להתעסק במשהו שיביא לו הצלחה, אז אותה "הצלחה" תהיה קללה ולא ברכה. זה יביא לו את הכישלון הגדול ביותר, גם אם באותו רגע זה נראה כהצלחה. וכך גם להפך, אי אפשר להפסיד ממצווה. אם אדם הולך ללמוד תורה ומפסיד עיסוקים שונים שעליו לעשות, אז מהשמיים יגלגלו כך שהוא ירוויח כפל כפליים. כי רק השם יתברך קובע את המציאות.

צריך לדעת שזה לא רק בדברים הגדולים והמשפיעים ביותר, אלא גם בפרטים הקטנים. עלינו להוריד לעצמנו את כל הגאווה שעוטפת אותנו, שהרי לא משנה כמה נצליח בכל תחום שהוא, אותה הצלחה היא בוודאי לא שלנו. כל פעולה שאנו מצליחים לעשות היא מתנת חינם מהשם יתברך. גם הדברים הקטנים שנראים לנו כמובנים מאליהם הם בוודאי לא פעולות שבאות מכוחנו. אפילו דבר ברור כמו למשל להושיט את היד לאחוז בחפץ מסוים או להזיז את הרגל כדי ללכת, אלו גם פעולות שאנחנו אמנם עושים את ההשתדלות שלנו, אבל השם יתברך הוא זה שעושה את הפעולה עצמה.

אדם חושב שהוא הולך, אבל בעצם הוא רק עושה השתדלות והשם יתברך מזיז לו את הרגליים כדי שבאמת יצליח ללכת. מרוב שהתרגלנו הכל נראה מובן מאליו וכאילו שאנו עושים את הכל בכוחות עצמנו, כאילו שאנחנו השולטים. אבל אדם עם שיתוק בוודאי יוכל להסביר לנו היטב שזה לא מובן מאליו להזיז איברים בגוף. וגם כל אדם בריא בוודאי הרגיש פעם שהרגל נרדמת או שהיד תקועה ואז קשה להזיז אותן. כי שום דבר לא מובן מאליו. לנו אין שום כוח מעצמנו לעשות דברים. לא אנחנו הם אלו שקובעים, אלא כל פעולה שאנו מצליחים לעשות היא מתנה מופלאה בדרך נס מהשם יתברך. אנחנו עושים את ההשתדלות ומנסים לעשות את הדבר, אבל אין לנו שום כוח לעשות שום דבר.

לכן השם יתברך אומר למשה להקים את המשכן, למרות שזה מעבר ליכולות שלו ולמרות שהשם יתברך הוא זה שמקים את המשכן בפועל. כי השם רוצה שתהיה השתדלות להקמת המשכן. למרות שהוא יכול בקלות להוריד משכן מוכן מהשמיים, הוא רוצה שבני ישראל יתאמצו ויעשו השתדלות לקיום המצווה. אלא שלאחר סיום עבודות המשכן, השם יתברך רוצה להראות שבעצם בכל ההשתדלות של בני ישראל, אף אחד לא באמת עשה שום דבר. רק השם יתברך הוא זה שפעל ועשה את הכל בזמן שכולם רק חשבו שהם פועלים ועושים.

זה כמו אבא של ילד קטן שנותן לבנו לרכב על אופניים בזמן שהוא זה שדוחף אותו. כמו ילד שלומד שחייה ואביו מחזיק אותו מעל המים ומשבח אותו כמה יפה הוא יודע לשחות, למרות שהילד כלל לא יודע לשחות ואביו הוא זה שמחזיק אותו. אנחנו עושים את הפעולות ומחזקים את הרצון לאותן פעולות, אבל רק השם יתברך מביא את התוצאות שלהן ואין לנו שום כוח מעצמנו. (אתר אמונה).

אסתר המלכה מקבלת ממרדכי היהודי משימה ללכת אל המלך אחשורוש ולהתחנן לפניו להעביר את הגזירה שגזר המן על היהודים. אסתר מתחלחלת, המשימה גדולה וכבדה עליה, והיא מנסה לתרץ תירוצים ולהסביר למרדכי:  "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". אסתר מנסה לומר למרדכי שצריך לשקול היטב את המצב ולא למהר, אולי כדאי להמתין למחר אולי תקרא אל המלך…ומרדכי משיב אל אסתר: "…אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר ד י"א- י"ד). מרדכי אומר לאסתר לא בכדי הגעת למלכות דווקא בעת הזאת, כי בידך להציל את עם ישראל, מחר יכול להיות כבר מאוחר מידי, עלולה לצאת פורענות גדולה לעם ישראל. ואם אינך רוצה לבצע את המטלה החשובה הזו שלשמה הגעת למלכות, אז הקב"ה יאיר לעם ישראל ישועה והצלה ממקום אחר, הקב"ה מעולם לא נטש את עם ישראל עד עכשיו ולא יטוש אותנו להבא, והרבה דרכים לפניו להצילנו. אבל את ובית אביך תאבדו… אסתר מבינה את המצב ומתייגעת כדי לבצע את המשימה בצורה הטובה ביותר למרות כל הסיכון הכרוך בה, ואז היא מקבלת את הסייעתא דשמיא, ומצילה את עם ישראל.

הרבה פעמים הקב"ה משחר לפתחינו מטלות ומשימות רוחניות וגשמיות שהן ניסיונות. אנחנו נוהגים לכנות אותם 'מקרים',מפני שאיננו משכילים להבין שגם 'מקרה' פירושו 'רק מד". הקב"ה ברחמיו הגדולים, מכוון אל כל אחד מבניו ניסיונות (לכל אחד את הניסיונות הייחודיים רק לו) שדרכם הם צריכים לעלות בדרך העולה בית א-ל, ומהווים את התכלית שלנו בעולם הזה. ואנחנו במקום לעטות עליהם כמוצא שלל רב, ולהתנוסס ולהתעלות דרכם בעבודת ד', נותנים פתח ליצר הרע ל"קרר" אותנו בעבודת ד', בתירוצים שונים: אולי מחר, זה קשה לך מידי, אתה לו מסוגל לזה, אתה עסוק מידי, זה מורכב מידי בשבילך וכו',"אשר קרך בדרך ויזנב בך את כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים…", (אל תדמה בנפשך להמלט בית המלך….אם לא לעת כזאת הגעת למלכות) לקב"ה יש הרבה פתרונות אחרים לביצוע אותן מטלות, אך הוא רצה שדווקא לך במיוחד יהיה חלק בזה, אך אם לא מתייגעים בזה (אם החרש תחריש בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואתה..תאבד..) אז ההפסד הרוחני אדיר.

אך אם האדם משכיל לעטות על הניסיונות האלה כמוצא שלל רב, ומתייגע בהם, כי הוא מבין שאין דורשים מהאדם לעשות את מה שאין ביכולתו לעשות, אלא על האדם לעשות את המוטל עליו כפי יכולתו. ומי שממלא את חובתו כראוי, "יגעתי", זוכה לעתים לראות כיצד משמים משלימים את מה שלא הצליח לעשות בעמלו, הקב"ה ממלא את חלקו ב"מצאתי", האדם מקבל מתנת שמים.

סיפור על מסירות נפש שמביא הרב צ'ולק שליט"א בשם הרב שלום שבדרון זצ"ל. סיפור נורא שמעתי מפי אדם גדול שהתגורר ב"בתי ברוידא" בירושלים: כבחור הוא היה תושב סטוצ'ין, ובימי מלחמת העולם הראשונה, גייסו אותו הרוסים לצבא במלחמתם נגד הגרמנים. הם שלחו אותו יחד עם קבוצת בחורים לחזית, לא הרחק מהעיירה.

בימים ההם החיילים היו מתחפרים בתעלות. ראשי החיילים היו מציצים מעל הקרקע מכוסים בשקי חול, ומבין השקים ־ יורים ברובים או במכונות ירייה. אותו בחור עמד בתעלה, ולידו חייל יהודי נוסף, יהודי בשנות הארבעים לחייו. כדורי מוות עפו מכל צד. אלפי כדורי אויב שרקו ללא הרף, ול"ע שכנו זה בן הארבעים נפגע מהאש ונפל. כאשר נפל שדוד, התחנן הוא אל הבחור שיביאו לקבר ישראל. הבחור הבטיח לו ברגשי קודש שידאג לקבורתו. לאחר כרבע שעה נפטר החייל. חלפו שעות ארוכות, והקרב נמשך. הבחור החל לחשוש להבטחתו, הוא הרהר לעצמו: "אם הייתה שעת הפוגה עוד הייתה לי אפשרות להביאו לבית העלמין בסטוצ'ין הקרוב יחסית, אבל ההפוגה רחוקה, התותחים יורים… מה אעשה?' הרהר נוגות. ברגע מסויים, בסערת הקרב וסכנת המוות, אזר עוז בנפשו השבורה, ובא לכלל החלטה נחושה: "הבטחתי ליהודי, אקיים את דבריי – אביאהו לקבר ישראל ויהי מה!" מכיוון שהיה בחור גיבור בגופו, קם והתרומם על רגליו, נטל את הנפטר, ובבת אחת הגביהו על כתפיו. הרים את רגליו ויצא מהתעלה – אל תחת כיפת השמיים למול אור השמש, בעיצומו של הקרב, החל לרוץ לכיוון העיירה והנפטר על כתפיו. בדרכו חלף החייל בין מחנות קוזקים. מי שלא מכיר את המושג, לא יכול להבין את גודל הסכנה של פגישה איתם, אך משום מה הם לא ראו אותו. וכך צעד עם הנפטר ־ כרואה ואינו נראה ־ "עוסק במצווה"! הוא צעד כך בזריזות וברצף שלושה קילומטרים במסירות נפש עד הכניסה לעיר. שם פגש את אחד מאנשי "חברה קדישא" ומסר את הנפטר לידיו. כשסיים מצוותו, תיכף ומיד שב לדרכו, רץ בחזרה את כל הדרך, וגם עתה לא ראו אותו, עד שב"ה הגיע ונכנס לחפירה. שב למקומו כאילו לא התרחש דבר (הקצינים הרוסיים שפקדו עליו לא העזו להסתובב בין החיים והמתים, רק בלילה עברו בין החיילים וחילקו מעט מזון, לכן לא הבחינו בהיעדרו). בסופו של דבר, הרוסים השליטים על סטוצ'ין נוצחו. העיירה נכבשה ע"י הגרמנים. הבחור הצדיק קיבל אישור לשוב לעיירה.

חלפו ימים מועטים, הגרמנים חיפשו אחריו וגייסו אותו לשירותם. לאיזה תפקיד? ־ שומר בהמות. מכיוון שהם ידעו שבשעת מלחמה בהמות הינן מצרך יקר לאכילה, הזהירו אותו בקבלת התפקיד: "אם בהמה אחת תחסר ־ דמך בראשך!" הבחור החל בתפקידו החדש בכל כוחו, "ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיניי"… ויהי היום, בוקר אחד ברעותו ברחבי השדות הענקיים בקרבת העיר, הנה נקלע שנית לעסק עם ענייני מתים: באופק נשמע קול ירייה, והצליח הבחור להבחין מרחוק איך חייל נופל תחתיו. הוא לא ראה אדם נוסף בקרבת מקום, לכן הבין כי החייל יצא לשדה – ואיבד את עצמו לדעת. באותו רגע קם והחל לרוץ לעברו כדי לנסות להציל את חייו. הבהמות לא היו במחשבותיו, אלא הצלתו של האיש. כאשר הגיע אליו, הבחין שהוא עדיין נושם וחי. פשט את כותנתו, קרע אותה והחל במלאכת חבישה וסתימת עורקים כדי להשאירו בחיים, אך לא עלה בידו, ולאחר כמה דקות החייל מת. בעודו מתעסק בניסיונות הצלה אחרונים הגיעו חיילי הצבא. הם ראו על הקרקע חייל הרוג ולידו חייל נוסף. מיהרו להקיף אותם וכפתו את הבחור העריק, תוך הבנה מוחלטת שהוא זה שירה למוות בחייל ההרוג… לקחו אותו לכלא צבאי וכעבור שעות בודדות הביאוהו לבית משפט צבאי, ובשיפוט מהיר גזרו דינו למוות. לפגי גזר הדין נתנו לו זכות דיבור להגנתו. הוא התחנן על נפשו "רק ביקשתי להצילו! איני מכירו, ומעולם לא הייתה לי מריבה עמו. רק ראיתי מישהו נופל וחשתי להצלתו!" תחנוניו היו כקול קורא במדבר, כי לעומתו התובע הצבאי הניח על שולחן בית המשפט ראיות רבות לכאורה, שהוא אכן הרג אותו. אתם יודעים כי "עורך דין" יכול לעשות מיום לילה ומלילה יום… ולמעשה פסקו עליו דין מוות. העונש נועד למחרת בשעה 12, אז יעמידוהו לפני כיתת חיילים להריגה. לעשרים וארבע השעות שנותרו, הטילו אותו כשק עצמות לצינוק. שלא נדע מה זה צינוק, אוי, אוי, אין אפשרות לשבת ולא כל שאר הצרכים, עינויים נוראיים, ללא אפשרות מינימלית להירדם. אך גם ללא הצינוק, לא עלה בדעתו לישון, שעות בודדות לפני הוצאתו להורג. באמצע הלילה, לפתע הוא עמד משתומם, כי נראה לו, בהקיץ או בנימנום, היהודי מהסיפור הקודם – אותו חייל שהוא הביאו לקבר ישראל לפני כחודשיים. "למה אתה נפחד כל כך?" ־ שאלו האיש. "אל תפחד! כי בזכות שטרחת והבאת אותי לקבר ישראל – תינצל. אפילו אם תעמוד בשערי מוות, לא יהרגוך!". הוא נעלם. האם זה דמיון או לא, לא היה לו זמן רב וכוח לחשוב. לקראת השעה 12 הוציאו אותו מהצינוק, כיסו את עיניו במטפחת, והובילוהו כברת דרך לעבר חלקת שדה פתוחה הסמוכה לסטוצ'ין, והעמידוהו ליד קיר מול כיתת חיילים. כאשר מחוגי השעון הצביעו 12 בדיוק, הקצין צעק: "אחד!", שתק שניה וצרח: "שתיים!", עוד לא הספיק להכריז "שלוש!", ומרחוק הגיח ובא חייל דוהר על סוס בצעקות רמות כשהוא מנופף במטפחת שבידו: "תעמדו! תמתינו!!!". המתינו לבואו חצי דקה, וכאשר התקרב נפנף בידו בפיסת נייר ואמר: "לפני שעה קלה, כאשר קברנו את החייל ההוא, מצאנו בכיסו מכתב פרידה מבני משפחתו, בו כותב שמאבד את נפשו לדעת. הנה הנייר!" כמובן שמיד הסירו את המטפחת מעל פניו והניחוהו לנפשו… (ברכת דוד).

השם יתברך יזכה אותנו לחזק את האמונה והרצון, לעשות פעולות טובות קטנות שיביאו להתעוררות גדולה ושפע עצום מהשמיים שיקימו לנו את בית המקדש עם כל כליו ויביאו לנו את הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.