אוהד שקד-מנדלבוייםבכל דור ודור, נולדות סכנות חדשות שהזמן גרמן, המאיימות על טוהר אמונתנו. עלינו להתמודד עמן ויש בכוחנו לנצחם.
באמרה שבדברי חז"ל – "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" מקופל הרעיון שיש בתורה את התבלין כנגד כל הסכנות הרוחניות המתחדשות מזמן לזמן.
כיום רגלינו דורכות עמוק בתוך העידן הטכנולוגי, הבה נתבונן במקצת מן הסכנות שתקופה זו טומנת בחובה. יחד עם זאת נשכיל להבין שיש בתורה כדי לבטל גם רעל רוחני זה.
חז"ל נתנו לנו תיאור מעניין על דור הפלגה: "אם נפל אדם ומת, לא היו שמים את ליבם עליו ואם נפלה לבנה, היו יושבים ובוכים – אוי לנו! אימתי תעלה אחרת תחתיה" (פרקי דר' אליעזר).
דברים אלו שתיארו תקופה קדומה, תואמים גם לדורנו.
אחד הדברים המציינים את העידן הטכנולוגי הוא שהישג טכני מהווה את עיקר שאיפת האדם, ובד בבד נעשים חיי האדם זולים יותר. העובדה שהטכנולוגיה צריכה להיות עזר לאדם, כמעט נשכחה מליבות בני האדם. הגולם קם על יוצרו והפך למולך אשר לפעמים דורש גם קורבנות אדם. אין הטכנאי שואל: במה תועיל מכונה זו לאנשים, ואינו חושב שמא תזיק היא לכולם או למקצתם, מבטו מצטמצם אך ורק בגבול החישוב הטכני, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מערכים אנושיים והשלכות עתידיות. אין הרופא משוחח אם החולה אם המחשב שלו לא עובד או לפני שנתן לו החולה את הכרטיס המגנטי, אם חלילה המחשב לא עובד או שהחולה שכח או איבד את הכרטיס – אין הרופא יכול לבדוק אותו כי הלוא המחשב חשוב מהרופא והכרטיס חשוב מהחולה. הרי לך סימנים מובהקים, להעדפת הלבנה על פני האדם.
לעומת גישה זו, עומדת גישת התורה שמבוססת על יראת אלוקים.
שתי מצוות בתורה יש בהן כדי ללמוד על הכלל כולו. הראשונה – "מצוות מעקה". יהודי הבונה בית, צריך שבתכנונו תתפוס מקום נכבד הדאגה לחיי הזולת. עליו למנוע כל סכנה ואפילו רחוקה ביותר לחיי אנוש אשר נובעת מעצם בנין הבית. כך הם גם פני הדברים בכל הנוגע לזהירות מגרימת נזק ע"י אש, בור, רגל של בהמה דורסת או חיה נגחנית.
מצווה נוספת שמגבילה ותוחמת שאיפתו הכובשת של האדם, הרי זו המצווה של "לא תשחית". "כי תיצור על עיר…לא תשחית את עצה… כי האדם עץ השדה". (דברים כ, יט-כ) כי חיי האדם תלויים בעץ השדה (רמב"ן שם). כיבוש שטחים ושימוש בכלי מצור מותנים בכך שקיומם לא יסתור את חיי האדם או את החומרים והיצורים המאפשרים קיומו. "לא תוהו בראה – לשבת יצרה".
בעניין עקרוני מאוד נבדלת גישת התורה מן הגישה הטכנולוגית החומרית.
בתחום התכנון הטכנולוגי לא נודעה בכלל חשיבות כיצד הופקו חומרי הגלם, או איך נבנתה המכונה. כאשר זקוק אני לחומר מסוים, אין זה משנה כלל, אם נלקח חומר זה מעולם החי והצומח, או שהופק באופן סינטטי ממחצבים או נוזלים תת קרקעיים, ובלבד שהבדיקה הכימית לא תגלה סטייה מההרכב המדויק של הנוסחה הכימית הדרושה. וכך יכול גומי סינטטי לבוא במקום הגומי הטבעי, וכן הדבר בחומרים אחרים. כי לפי הגישה הטכנולוגית אם אין המיקרוסקופ והמבחנה מגלים הבדל בין שני מוצרים – הרי שבאמת זהים הם, ואין ביניהם הבדל. אך גישה זו סותרת לדעת התורה.
הנה הגליצרין, יכול הוא להיות מופק משומן בהמה טמאה או טהורה ויכול הוא גם להיות ממקור צמחי. בכל הסוגים נמצא אותו הרכב כמי שהמבחנה לא תמצא ביניהם שום הבדל, ולפיכך, גורסת הגישה הטכנולוגית שאכן אין הם חומרים שונים. לעומת גישה זו עומדת גישת התורה שמתעניינת באיזה גוף ובאיזה נפש נוצר חומר זה. לדעת תורה, התהליך בו נתהווה החומר האורגני הוא הגורם המכריע ביחס לחומר וכתוצאה ממנו משתנה יחסנו אליו – אם להתירו או לאוסרו. אין זה גורם חומרי, זהו גורם שבהתהוות שהוא רוחני ביסודו.
וכן הוא הדבר במצה שאנו אוכלים בפסח, לא זו בלבד שהמצה צריכה להיות כשרה, אלא צריכה היא להיות עשויה לשם מצוות מצה, כך הם פני הדברים לגבי מצוות ציצית, סוכה, לולב ועוד. ההרכב החומרי של לולב גזול ולולב רגיל אותו הרכב אעפ"כ לולב גזול פסול הוא, הגורם הרוחני הוא זה שפוסל את הלולב.
עלינו אפוא להשתחרר מין הגישה החומרית הסטטית המתחשבת רק בחומר כפי שהוא נראה ונבדק בהווה ולפתח את גישת התורה, המתחשבת בהתהוות שבעבר ובייעוד שלעתיד. או אז נזכה לקיים את מצוות התורה מתוך הזדהות ושמחה ולא נצטרך לתרצם בפני המושגים של העידן הטכנולוגי.