המנורה שמאירה לנו את החיים

החיים שלנו מורכבים מהרבה פרטים קטנים. לכל אדם יש צדדים שונים שסיטואציות שונות מגלות אותם בתוכו. את הצד הרוחני שלנו, שממנו אנו שואבים את עיקר חיותנו ומשם מגיע הכוח לכל אותם פרטים קטנים, אנו מקבלים מהתורה הקדושה. התורה היא האור של החיים שלנו שנותן לנו את הכוח להתמודד עם נסיונות החיים, והוא שמביא לנו את התקווה ואת האמונה.

הבעיה היחידה היא שלצערנו לא כולם זוכים להרגיש כך ולטעום מהאור הזה. לא מעט אנשים מאבדים תקווה ומגלים חוסר עניין בלימוד התורה ומעדיפים להשקיע בתחומים אחרים בחייהם. הדבר נשמע קשה, שהרי עם כל האור האדיר שגנוז בתורה, לכאורה כל אדם שלומד מעט צריך לקבל הארה עצומה שתסדר לו את כל החיים ותהיה טובה ומתוקה יותר מכל התאוות שאי פעם חשב עליהן. כל פסוק בתורה צריך להאיר את עינינו ולהפוך אותנו לאנשי אמונה מלאים בביטחון ויראת שמיים, אבל הניסיון מוכיח שלא מעט יהודים הולכים פה ושם לשיעורי תורה מזדמנים ובכל זאת חיים את חייהם בצורה רחוקה מתורה ומצוות. אז מדוע זה כך? איך יתכן שישנם אנשים שהולכים לשיעור תורה ומוצאים אותו כמשעמם ולא חשוב? איך זה שאדם טועם טעם של תורה ולא מקבל את האור העצום שנמצא בפנים? למה לא כל אדם שלומד מעט תורה הופך להיות כמו משה רבינו שקרן עור פניו?

פרשת ויקהל מספרת על בניית המשכן, ובין היתר היא מספרת על עשיית המנורה: ״ויעש את המנורה זהב טהור מקשה עשה את המנורה…״ (שמות לז, יז). ידוע שהמנורה מסמלת את האור הרוחני, את התורה הקדושה. הרוצה להחכים ידרים, משום שהמנורה נמצאת בדרום והיא מסמלת את חכמת התורה (לעומת השולחן שמסמל את העושר ונמצא בצפון). מתוך התיאור של המנורה, שהיא הכלי שמחזיק את האור הרוחני בבית המקדש, אפשר ללמוד הרבה על העבודה שאנו צריכים לעשות כדי שנהפוך עצמנו לכלי שיכול להחזיק את האור הצפון בתורה הקדושה.

כדי להכיל את התורה הקדושה ולזכות לטעום מהאור הגנוז בה, אנו צריכים להסתכל עליה כמו על המנורה בבית המקדש. המנורה היתה עשויה זהב טהור, וכך גם התורה צריכה להיות. התורה היא לא עוד מקצוע שלומדים בבית הספר או עוד עיסוק לשעות הפנאי שבא כדי להפיג את השעמום. התורה צריכה להיות עשויה מזהב. בראש סדר העדיפויות שלנו ומפוארת יותר מכל העיסוקים האחרים שלנו. שום דבר לא יכול להשתוות לה, שהיא כולה זהב טהור.

בנוסף התורה צריכה להיות מקשה אחת, ולא חלקים חלקים. כדי לזכות לחכמת התורה אנו זקוקים להתמדה וקביעות. אם יום אחד נוותר על שיעור התורה כדי ללכת לאירוע, יום אחר נוותר בגלל הגשם שיורד בחוץ, יום נוסף לא יהיה לנו כוח וכך נעשה יום כן יום לא, אז יהיה לנו קשה להתקדם ולהגיע למשהו. הדבר דומה לאדם שמנסה להפסיק לעשן, ואז אחרי יום יחזור שוב לעשן. הוא יכול לחזור על התהליך עשרות פעמים, אבל בכל פעם הוא יתחיל מחדש, שהרי ברגע שחזר לעשן וביטל את הרצף, צריך להתחיל את הכל מהתחלה. חשוב שהתורה תהיה אצלנו ברצף ובקביעות, כמקשה אחת.

פעמים רבות אנו נותנים חשיבות לתורה הקדושה, אבל אז אנו נותנים חשיבות גם לדברים אחרים. אדם שמחפש תקווה ומתפלל לקדוש ברוך הוא ואז מחפש תקווה במקומות אחרים שסותרים את דעת התורה, כאילו מבטל את המאמץ שלו. כאשר אדם מבקש ברכה מרב גדול, אבל אז הולך גם למגדת עתידות או לאיזה ״מקובל״ מהעיתון, הוא מגלה בדעתו שאותו רב שמייצג את דעת התורה לא חשוב בעיניו, אלא שהוא סתם מנסה את כל האפשרויות. כשהוא עושה זאת, התורה שלו לא עשויה זהב והיא בטח שלא מקשה אחת.

אי אפשר לצפות שנלך לשיעור תורה ולאחר מכן נעשה את כל העבירות האפשריות ובאמת נזכה לחכמת התורה. כדי לזכות לחכמה הזו ולאור שיאיר לנו את חיינו, אנו צריכים לעשות את התורה זהב ולהתמיד בדרך הזו שתהיה מקשה אחת. הכל מגיע ממנה, ולכן זה מה שאומר המשך הפסוק, ש״ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה היו״. כי הכל מגיע מתוך התורה הקדושה. כאשר אנו הופכים אותה למקשה זהב, אז היא מאירה את כל החיים וכל הצרכים שלנו מגיעים מתוכה. אפשר למצוא בתורה את החכמה העצומה שטמונה בעולם, את הצרכים הרוחניים והחומריים שכל אדם זקוק להם ואת כל מה שנצטרך. התורה היא הפתרון להכל, היא התשובה והישועה לכל צרה שלא תגיע, היא חכמת החיים שלנו והיא זו ששומרת עלינו ומספקת לנו את כל צרכינו.

אדם לא יכול להיות לא החלטי בדרכו ולצפות להגיע להשגות מתוך לימוד התורה. אמנם כל לימוד בוודאי מועיל וכל תפילה נשמעת, אבל ברור הדבר שעיקר עבודת השם של האדם זה שלמות הלב. האדם צריך להיות שלם עם מעשיו. ללמוד מתוך אמונה ולהוכיח זאת על ידי מעשים. ירבעם היה חכם מאוד ובקיא בכל התורה, אבל זה לא עזר לו כי מעשיו העידו עליו את ההפך. כך גם רבים אחרים בכל הדורות, למדו תורה אבל בפועל עשו דברים שנוגדים אותה. את התורה צריך לעשות מקשה אחת, לא לקחת רק את מה שנוח לנו, אלא לקחת את כל מה שהיא אומרת כמקשה שלא ניתנת לפירוק והפרדה.

הרבה יהודים מנסים לשלב בין אורח החיים היהודי לאורח החיים הרחוק מתורה ומצוות. מצד אחד לעשות קידוש, לשמוע איזה שיעור פה ושם, לקרוא קצת תהלים וכו׳, אבל מצד שני להסתובב לא צנועים, לעשות עבירות, לחלל שבת וכו׳. אמנם ברור שאדם רחוק שמנסה להתקרב ולהתחזק לא עושה זאת בבת אחת ואין שום בעיה עם כל זה כאשר האדם נמצא בדרך של עליה. הבעיה היא עם אלו שהולכים בדרך הזו כאידיאל לחיים. ישנם כאלו שמשחק הכדורגל בשבת או נסיעה לאיזה מקום חשובים יותר משמירת השבת. ישנן כאלו שלא רוצות לשים כיסוי ראש לעולם מבחינה עקרונית. לא שכעת זה קשה ובעתיד הם ינסו להתחזק בעניין (שאז זו הדרך וזה בסדר גמור לעשות צעדים קטנים ומתונים), אלא שהם סוברים שזו הדרך הנכונה ביותר בשבילם וכך הם רוצים להישאר כל חייהם. כל מי שיתבונן בדבר יוכל לראות את האבסורד, שהרי בכך שאנו לא לוקחים את כל התורה כמקשה אחת אנו כאילו מצהירים שאנו לא מקיימים את התורה כי השם ציווה אותנו עליה, אלא מקיימים את מה שנוח לנו מתוך הצרכים האישיים שלנו. פתחנו תורה חדשה משלנו שאנו הולכים על פיה. ברור שבצורה כזו אי אפשר לזכות לאור התורה הקדושה, שהרי זוהי לא התורה של השם יתברך, אלא סתם תורה שהמצאנו מעצמנו.

כדי לזכות לאור התורה אנו מוכרחים לפאר את התורה, לתת לה חשיבות ולעשות אותה זהב טהור. בנוסף להפוך אותה למקשה אחת, ולא חלקים חלקים לפי הנוחות האישית שלנו. אדם שנמצא בדרכו הרוחנית ולא מצליח לקיים את כל מצוות התורה לא צריך לדאוג, שהרי כל עוד הוא מתמיד בדרך הכל בסדר. אם אדם מבין שצריך לקיים את התורה רק שכעת הדבר קשה לו או לא אפשרי, אז הוא מגלה בדעתו שהתורה שלו היא התורה האלוקית שקיבל כמקשה אחת, רק שיש אילוצים שמעכבים שעליהם הוא צריך לעבוד. רק צריך לזכור שאסור לנו להסתכל רק על חלק מהתורה בתור אידיאל בזמן שאת השאר אנו עוזבים מתוך חוסר עניין. כל התורה מגיעה כמקשה אחת.

השם יתברך יאיר לנו את הדרך כמו שהאיר את המנורה. ויבנה לנו את בית המקדש שיאיר את כל העולם באור עצום של קדושה, שנזכה כל אחד ואחת לקיים את כל התורה כולה ולהפוך אותה למקשה זהב.

לע"נ: הרב שמואל בן יוסף צבי הלוי וואזנר זצ"ל, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ זצוק"ל, הרב יורם מיכאל בן רינה אברג'ל זצוק"ל, הרב בנימין בן אברהם ע"ה, מזל בת רחל ע"ה. אסתר בת יחזקאל ע"ה, זאב בן יעקב דב ע"ה, שושנה מלכה בת אלטר יעקב ע"ה, רחל בלימא בת ר' משה ע"ה.  לרפוא"ש  בתושח"י: הרב אלטער דוד חיים בן חיה שרה לביאה, הרב שמריהו יוסף חיים בין פעשא מרים שליט"א, הרב שלום בן ימנה ארוש, הרב ישראל בן לאה פראדל, הרבנית חיה עליזה פריידעל בת חוה לאה, בלה בת יוכבד, הדסה בת יוכבד, מירית בת אסתר, יובל ומור מרים בנות מירית, הדסה חיה בת לירז, שלומית בת פרלה, שי ברוך בן שלומית, אהרן בן אביבה חיה, שושנה העניא בת גיטל טובה, רג'ינה סמדר בת נג'ד דליה, הדסה (לבונה) בת שירה, שושנה רייזל בת מרים בלימא, אברהם בן שרה, עופר אפריים בן מזל. פייגא שולמית בת רבקה, ג'קלין בת אסתר, שמחה ברכה בת מסעודה, מזל-טוב דינה בת מסעודה, ציפורה בת בלהה, תהילה בת סהר. אהרן בן שרה רשה. זמירה נחמה בת אסתר, כוכבה בת אירן אילנה, יונתן בן אורה נדרה, נאור שליו בן רות, אלישבע (איתיאל) בת דפנה, לאה הדסה בת נעמי, אברהם מיכאל בן בלהה, רבקה שינדל בת ריטה יכט, וכל הפצועים מהפיגועים השונים. זש"ק:  מלכה בת חיה שיינדל. לאה בת שרה חיה ויואב בן חנה פרימט. יפית מרים בת חנה. עוברות עמך ישראל: אסתר ברכה (שירלי) בת חנה אביחיל. אחוה רבקה בת מרים. זיווג הגון: אביטל בת שושנה העניא, יעל בת שושנה העניא, דניאל בן חנה, אהרן רוני בן חנה, מאיה בת אינה חנה, דב יחזקאל בן סוזאן, איתן נתנאל דוד בן נעמי, מנחם מענדל יוסף בן גיטל טובה, שרית בת חיה ציפורה רבקה, מרים העניא ודוד מרדכי בני נחמה שרה, יהודה אריה בן שרה. מרדכי אליהו בן אביבה חיה, דיצה חיה בת מאשה. רחל בת יעל, בינה אתל בת רחל, יעקב אלימלך בן רחל דינה, שירה בת אילנה. אחינו הנתונים בצרה ובשביה: יהונתן בן מלכה פולארד, שלום מרדכי בן רבקה רובשקין.