מחצית השקל

בפרשת שקלים הנקראת השבת, נצטווה כל אחד מעם ישראל לתרום מחצית השקל לבניית המשכן. ורמז יש בקריאתה, לתקופת בית המקדש שבזמן זה היו מכריזים על אסיפת מחצית השקל לקרבנות המקדש. ובטעם הדבר שדווקא בתקופה זו הסמוכה לחג הפורים מכריזים על השקלים אומרת הגמ' (מגילה יג ב) "אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדם משמיעין על השקלים" ויעויין בתוס' (טז, א ד"ה ודחי) שסך כל מחציות השקל שניתנו מכל אחד מששים רבוא ישראל כפי שהיו ביציאתם ממצרים, הוא עשרת אלפים ככר כסף.

והדברים מתמיהים, מדוע בכלל יש צורך להקדים ולכפר על עשרת אלפים ככר כסף שנתן המן לאחשוורוש, תינח אילו היה המן עושה בשקלים הללו מעשה חסד כלשהוא, היתה זכות המצווה מסייעת בידו חלילה במזימתו. אך כיון שכל מטרתו הייתה להרשיע ולהרוג, מדוע עורר דבר זה קטרוג בשמים, שלכך נצרך להקדים מאות שנים קודם לכן את שקלי ישראל כדי שיכפרו על שקלי המן.

עוד יש להבין, אם מחצית השקל באה כדי לכפר על השקלים שנתן המן לאחשוורוש להשמיד את היהודים, מדוע ציותה התורה ש"העשיר לא ירבה" והלא אדרבה, ככל שיתרמו יותר, כך לכאורה תהיה כפרה גדולה יותר.

ויש ליישב בהקדם קושיא נוספת. לאחר שמישע מלך מואב הקריב את בנו בכורו לעבודה זרה, כותב הנביא (מלכים ב ג, כז) "ויהי קצף גדול על ישראל", וקשה מדוע בגלל שאותו מלך גוי הלך והקריב את בנו יצא קצף על עם ישראל, וכי מה ישראל אשמים במעשה הגוי.

וביאר בזה המגיד ר' שלום שבדרון, שכאשר גוי עושה מעשה מיוחד לדעותיו הכוזבות, כמו אצל מישע מלך מואב שהקריב את בנו בכורו לעבודה זרה דבר זה מעלה קיטרוג גדול בשמים, אם הגויים הללו שלשם דברי השטות וההבל שלהם מוסרים הם את נפשם, על אחת כמה וכמה שצריכים ישראל למסור את נפשם על התורה האמיתית והנצחית, ואם בני ישראל לא נמצאים בדרגה זו, הרי שמיד יוצא עליהם קצף גדול.

ובזה יש ליישב מדוע יש להקדים את מחצית השקל לשקלי המן, שכיון שהמן היה מוכן למסור עשרת אלפים כיכר כסף, שזהו הון עתק בעבור רצונו ותאוותו, נתבעים עם ישראל מדוע אין הם מוסרים סכום כה רב בעבור כבוד ה', ולכך הקדים הקב"ה את נתינת עם ישראל לנתינת המן.

אמנם כדי שהמחצית השקל של עם ישראל תוכל לכפר על עשרת אלפים ככר כסף של המן צריך שמעשה הנתינה יהיה טהור ונקי שינתן אך ורק "לשמה" ובזה תהיה תשובת המשקל כנגד קיטרוגו של המן, וזה מה שחזרה התורה והדגישה בפרשה זו כמה וכמה פעמים "תרומה לה'" לרמוז שרק כאשר התרומה תהיה נקייה ולשמה, תוכל היא לבטל את העשרת אלפים ככר כסף של המן.

ועתה מובן מדוע ציוותה התורה שכל אחד יתן סכום קצוב. כיון שאם כל אחד היה נותן כפי הישג ידו, לא בהכרח אצל כולם תהיה הנתינה לשמה, כי אפשר שיהיו מעורבים בה גם ענייני כבוד. שהיה האדם נותן כדי שיראו בעושרו, או צדקותו. ואם הנתינה אינה "לשמה", הרי שלא תועיל כלום נתינה זו כדי לכפר על מעשה המן, ורק כשהסכום קצוב – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" ששניהם נותנים סכום שווה, ממילא אין כל מקום להרגשה של כבוד ותהיה הנתינה לשם ה' בלבד, ויהיה בכך כדי לכפר על קטרוגו של המן.