הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
בפרשת השבוע קוראים אנו על החטא החמור של העגל שעשה עם ישראל, עד כדי כך שכשמשה רבינו ירד מההר עם הלוחות וראה את העגל והמחולות, הוא השליך מידיו את הלוחות ושברם.
בפשטות, דבר זה של שבירת הלוחות, הוא בין הדברים הקשים ביותר שקרו לעם ישראל, עד כדי כך שהגמרא במסכת עירובין [נ"ד.] אומרת, שאם הלוחות הראשונות לא היו משתברות, התורה לא הייתה משתכחת מעם ישראל לעולם, והיינו, שכל מה שאדם היה לומד הוא היה זוכר. ומביאה הגמרא עוד דעה, שאם הלוחות לא היו משתברות, שום אומה לא הייתה יכולה לשלוט על עם ישראל. יוצא מדברים אלו, ששבירת הלוחות גרמה לנזק גדול לאומה היהודית.
א"כ, לכאורה קשה, שבפסוק האחרון בתורה, בסוף פרשת וזאת הברכה, התורה מספרת את הדברים הגדולים שמשה רבינו עשה, ואחד מהם הוא "לכל היד החזקה" ומסביר רש"י – שקיבל את הלוחות, "לעיני כל ישראל" מבאר רש"י "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם". והדבר תמוה, האם התורה לא מצאה לנכון להביא דבר טוב שעשה משה רבינו חוץ משבירת הלוחות? וביותר קשה, האם באמת שבירת הלוחות באמת הייתה דבר כל כך טוב לעם ישראל?
מבאר ר' שמעון שקופ בהקדמתו לשערי יושר: עצם העניין שע"י הלוחות הראשונות היו זוכרים את כל הלימוד, מזה פחד משה רבינו, מכיון שכשראה שעם ישראל חוטא בחטא העגל, הוא פחד שיכול להיות מצב שיהיה אדם בישראל שהוא מושחת במעשים רעים ומצד שני הוא יהיה בקי בכל חדרי התורה מכיוון שהוא למד את זה פעם אחת, ועלול להיות חילול ה', לכך העדיף משה רבינו לשבור את הלוחות, ואז בשביל לִזְכּוֹת לתורה של הלוחות השניות שנעשו ע"י בשר ודם, אדם יצטרך לעמול על התורה בשביל שתישאר אצלו.
יוצא אם כן, שעצם העניין שאדם לא זוכר מיד את כל מה שלמד, מוסיף לכבוד שמים, שלא כל אדם יוכל להתפאר שיודע הוא את כל התורה, אלא רק מי שעמל עליה.
ועוד נראה להוסיף, שיש פה עוד ענין בשבירת הלוחות ובצורך של חזרה ולימוד עוד ועוד. אם לאדם יהיה קל בלימוד, וכל מה שהוא ילמד הוא יזכור, זאת אומרת שהוא לא צריך להתאמץ בלימוד התורה, וגם שכרו על כך יהיה בהתאם מכיוון שלא התאמץ, שהרי "לפום צערא אגרא", ועכשיו שנשברו הלוחות, ואדם צריך להתאמץ וללמוד שוב ושוב כדי לזכור את הלימוד, זה גורם שיהיה לו שכר לאין ערוך על כל מה שהוא משקיע בלימוד התורה.