שיירי הקטורת

בפרשתנו נצטוונו על עשיית הקטורת, ונהגו – בחלק מן הקהילות – לומר דבר יום ביומו: "תני בר קפרא, אחת לשישים או לשבעים שנה הייתה באה של שיריים לחצאין" (ומקורו במס' כריתות ו, ב). פירוש, בכל שנה היו מביאים לבית המקדש 368 מנים בשביל הקטורת, 365 מנים היו משמשים להקטרת היומיומית, וג' מנים היתרים שימשו לקטורת של יום הכפורים. אלא, שלא היו מקריבים ביוהכ"פ לכל הג' מנים, אלא מלא חופניו של הכהן גדול באותה השנה. מלא חפניים הינו שיעור פחוּת מג' מנים, כך שבכל שנה נוצר מעט שיירי קטורת, ובהצטברות של ס' או ע' שנה היו השירים עולים לכמות קטורת חצי שנתית סך 184 מנה.

אך תמוה, דשיירי יום הכיפורים לא היו עולים על ג' מנים לשנה, וכעבור ס' שנים אין לנו אלא 180 מנים בלבד, וכמות חצי שנתית הינה כאמור 184 מנה, ונמצא שלא יתכן, לכאורה, שבשישים שנה הצטברו השירים לכמות חצי שנתית.

ונביא בזה את השיטות השונות: רוב המפרשים נוקטים דיש לגרוס בברייתא אחת לשבעים ושתים שנה. בתוס' (שבועות י, ב ד"ה מותר) ובשיטמ"ק (כריתות ו, ב) שיערו שבכל שנה נותרו 2.5 מנים וכך כעבור 72 שנה עולה בקירוב שיעור חצי שנתי.

אמנם לחשבון זה כעבור 72 שנה לא נותר אלא 180 מנה      (2.5 X72) ולא 184 (ובאמת במחזור ויטרי סימן קא הביא גירסה לשבעים ושלוש שנה) ויש ליישב בשני אופנים, או כפי שנקט בשיטמ"ק (שם) שהיה נשאר מעט יותר משנים וחצי מנים, או כהמהרש"א (בשבועות שם) שנקט דהשיירים היו מספיקים לשנה פשוטה (354 יום) כאשר מחציתה עולה ל-174 מנה ובהוספת הג' מנים ליוהכ"פ עולה סך החשבון 180 מנה בדיוק.

ובתוס' בכריתות נוקטים שהכה"ג לא היה נוטל אלא חמישית המנה בלבד, ושיירי 72 שנה עולים ל-198 מנה כאשר מתוכם 184 מנים עולים לכמות החצי שנתית ועוד 14 מנה שימשו לנטילת חופני הכה"ג ב-72 שנים הבאות [וצריך לומר שרק בפעם הראשונה לקח 72 שנה, אך בפעמים הבאות לקח מעט פחות כי לא נחסר מהכמות השנתית נטילת חופניו של הכהן הגדול].

קיום הגירסא שלפנינו: בשיטמ"ק מביא בשם הרא"ש שבזמן המקדש שלא היו מעברים ע"פ הלוח אלא לפי ראיה, פעמים והיו כמה שנים פשוטות יתרות שבהן נותרו 11 מנים יתרים וכך בשישים שנה פעמים ונותר 184 מנה.

דרך מחודשת כתב בשו"ת הרדב"ז (אלף קט) שמלבד השס"ח מנים היו מוסיפים רבע קב של מלח סדומית, ובצירוף המלח לשיירי הקטורת היה עולה השיעור לס' שנים.

אך יש לידע, דאין דבריו עולים אלא לשיטת הרמב"ם (הל' כלי המקדש ב, ג) הנוקט שמערבים בקטורת מלח סדומית, אולם לשיטת התוס' בכריתות (שם) אין מערבין בקטורת מלח סדומית כלל, ופירוש הברייתא הוא כך: שבמקרה ולא מצא "יין קפריסין" כדי לשרות בו את הציפורן, אז מביא "חמר חורין עתיק" עם "רבע הקב מלח סדומית" כדי לשרות בו את הציפורן, ואף להסוברים שעל הקטרת הקטורת להיות מלווה במלח, אין מערבים בה את המלח כאחד ממרכיביה בעת הפיטום, אלא מולחים אותה בכל פעם לפני ההקטרה כפי שמולחים כל קרבן בטרם הקרבתו על גבי המזבח.

ועל דרך הפשט יש ליישב, שאין כוונת הברייתא שכל שישים או שבעים שנה כפשוטו, הייתה באה של שיריים לחצאין, אלא ביטוי זה משמש לתיאור של דבר שהתרחש פעם בתקופה ארוכה (יעויין ירושלמי יבמות ח, ג ועוד), וכפי שנאמר (מנחות מד, א) שפעם בשבעים שנה עולה חילזון עם צבע התכלת, ומרש"י בסנהדרין (צא, א) משמע דאינו בדווקא. אך מדקדוק הלשון פעם בשישים או שבעים שנה, משמע שהשיעור מכוון, ויש לעיין בזה.