לחשב מסלול

רבן יוחנן בן זכאי, היה אחד מגדולי התנאים. התלמוד כותב עליו: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא ומשנה, הלכות וגמרא, אגדות, דקדוקי תורה, שיחת מלאכי השרת, שיחת שדים ושיחת דקלים (עניינים בקבלה)" (סוכה נח ע"א). הוא זכה בעמלו להשגות רוחניות נפלאות, ואין חלק מחלקי התורה שהוא לא שלט בו.

למרות כל זאת, התלמוד מספר, שהוא עצמו לא היה בטוח בצדקותו:

"כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו, נר ישראל… מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אף על פי כן הייתי בוכה, עכשיו, שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים… ולא עוד, אלא שיש לפניי שתי דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גהינום ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?" (תלמוד ברכות, כב ע"ב).

כשמעיינים בדבריו, לכאורה עולה תמיהה. רבן יוחנן ממחיש לתלמידיו היטב, שהוא חושש מאוד ממערכת הגמול האלוקית לאחר פטירתו מן העולם. מה פשר ההוספה "ולא עוד, אלא שיש לפניי שתי דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גהינום ואיני יודע באיזו מוליכים אותי", הרי זה בדיוק מה שהוא אמר קודם לכן?

התשובה היא, שאת הדגש העיקרי צריך לשים על המילים "אלא שיש לפניי שתי דרכים". כלומר, בחלק הראשון של דבריו, הוא הביע את פחדו וחששו מעצם המשפט האלוקי שבורא עולם יערוך לו על מעשיו מנעוריו ועד עתה. בחלק השני הוא מוסיף, שעדיין יש לפניי שתי דרכים כאן בעולם הזה – גם כעת, כשאני על ערש דווי, עדיין אני מרגיש שיש לפניי שתי דרכים, ואין לי מושג באיזו דרך אני אצעד עד מותי. רבן יוחנן יודע, שהיצר הרע אינו מוותר לאדם, והוא ממתין עד נשימת החיים האחרונה כדי להסיט את האדם מדביקות בבורא.

הדברים נכונים, ויש בהם רובד נוסף:

רבן יוחנן מדגיש לתלמידיו, שבכל מעשה שהוא עשה, גם מעשה שהיה נראה טוב, הוא לא יודע באמת באיזו דרך הוא הלך, משום שבכל מעשה מעורב גם טוב וגם רע, ותמיד יש צורך לשים לב מה המניע הדומיננטי – הדרך הטובה או הדרך הרעה. רבן יוחנן מסביר לתלמידיו, מדוע אני חושש ממשפט הבורא? משום שאני רואה ומרגיש את שתי הדרכים של גן עדן וגיהנום, ששתיהם תופסות מקום במחשבתי וליבי. בכל מעשיי, אף הטובים, כמו לימוד התורה, נטלו חלק גם כוחותיי אלה – כוחותיי השליליים, ומי יודע אם לא הם הכריעו את הכף במחשבתי וכוונתי – אז איך לא אבכה?

רבן יוחנן בן זכאי חושש מעתידו – מהרגעים האחרונים של חייו ומעתידו לאחר פטירתו. מה אתנו? האם אנו חוששים גם, או שאנו בטוחים שמקומנו מובטח בגן עדן?

פרשת "תצווה", עוסקת בעיקר בציווי הבורא למשה על עשיית בגדי הכהונה: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, ב-ד).

נשים לב לשינוי מעניין מאוד בפסוק זה. מהי מטרת בגדי הכהונה?

כשהבורא מצווה את משה הוא אומר, שמטרת הבגדים היא "לכבוד ולתפארת" – "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". אולם אחר כך, אלוקים אומר לו להגיד לחכמי הלב, שמטרת הבגדים היא: "לקדשו לכהנו לי" – "וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי". לא מוזכר כאן "לכבוד ולתפארת". מה פשר השינוי?

ענייני הבגדים הם עניינים נשגבים, והם היו מכוונים כנגד עולמות עליונים, כמו כל כלי המשכן. כדי לעשות את בנין המשכן וכליו באופן שיהיה מסוגל לגרום להשראת הקדושה ולהיות משכן לשכינה בעולם הזה, היה נחוץ להבין ולהשכיל את כל עניין סוד הבריאה, וכזה היה בצלאל – "ואמלא אותו רוח אלוקים" (שמות ל, ב).

לשם כך, המשכן היה צריך להיבנות מתוך כוונה טהורה וללא פניות זרות, וכן גם הבגדים.

הבורא רצה שבגדי הכהן יהיו "לכבוד ולתפארת", כך הוא אמר למשה, אולם משה השמיט מטרה זו (על פי ציווי השם), והוא אמר לחכמי הלב לעשות אותם למטרת "לקדשו לכהנו לי". משום שהם – העוסקים במלאכה, יש חשש, שהעיסוק ב"לכבוד ולתפארת", שזהו גם עניין חיצוני, יפגום ולו במעט בכוונתם הטהורה של "לקדשו לכהנו לי", והשכינה חלילה לא תשרה במעשי ידיהם.

משה השגיח שהבגדים ייצאו מפוארים "לכבוד ולתפארת", אולם העוסקים במלאכה היו צריכים לכוון רק "לקדשו לכהנו לי" (הרב בלוך, שיעורי דעת חלק ב, מאמר "לקדשו לכהנו לי").

אם משה חושש על טהרת מעשיהם של אותם חכמי הלב – שהיו מלאים ברוח חכמה מהבורא, מה נגיד אנחנו?

נקודה למחשבה.