לשים את האמת על הלב

הקדוש ברוך הוא מצווה את בני ישראל לקחת שמן זית זך להעלות נר תמיד. לשמן זית תכונה מיוחדת שהוא לא מתערבב עם חומרים אחרים, כך שאם נערבב נוזלים אחרים עם השמן, השמן יצוף למעלה. ברגע שלוקחים שמן זית שאינו מתערבב, ושומרים עליו שיהיה זך ונקי, אז ניתן להעלות נר תמיד, שיהיה בוער תמיד ולא יכבה לעולם. בצורה דומה, כאשר בני ישראל שומרים על עצמם, לא מתערבבים עם אומות אחרות ודואגים להיות זכים ונקיים, אפשר להיות בטוחים שהנר שלהם יהיה נר תמיד ונצחי.

לפעמים אנחנו מרגישים שישנה הגזמה בדקדוקי ההלכות המרובות שקיימות. לפעמים נראה טבעי יותר לאהוב את הקדוש ברוך הוא בלב ופשוט לזרום עם כולם מסביב. אבל הניסיון מוכיח שכאשר אנו מחזיקים במנהגי הגויים, מתלבשים כמו הכוכבים בטלוויזיה ומנסים להידמות לאופנה ברחוב, אנו שוכחים חס ושלום מה זה להיות יהודי. אחוזים גדולים של יהודים פשוט נעלמו להם בין הגויים ללא כל זכר לדתם ואמונתם. גם פה בארץ ישראל קשה לפעמים להבחין שזוהי מדינת היהודים כאשר אנחנו אוחזים במנהגים זרים ושוכחים את מנהגי אבותינו.

רואים בבירור במהלך ההיסטוריה שמה ששמר עלינו כעם אחד בעל זהות יהודית זוהי השמירה הקפדנית של אבות אבותינו על דתם, מנהגם ואמונתם. תארו לכם שהסבא של הסבא שלנו היה מחליט חס ושלום שהוא לא רוצה לשמור על זהותו היהודית והופך למה שהיום נהוג לכנות "חילוני". במצב שכזה הוא היה מתחתן עם גויה, מפסיק לשמור מצוות ואנחנו היום היינו חיים באיזו מדינה רחוקה, חוגגים את חג המולד ומרחמים על הפלסטינאים המסכנים שנרדפים על ידי היהודים כפי שמציגים בחדשות. כל כך ברור שבזכות הדקדוק במצוות ושמירת המנהגים של אבותינו הקדושים אנחנו נמצאים פה היום בתור עם יהודי. אז איך יתכן שאבותינו הקריבו את עצמם ומתו על קידוש השם רק כדי לא לאכול טריפות או כדי לשמור שבת, ואנחנו עם התנאים האופטימליים לקיום המצוות מזלזלים בזה מתוך רצון ובחירה? הרי עצם ההגדרה של יהודי היא האדם ששייך לעם הנבחר שאותו הקדוש ברוך הוא הבדיל משאר העמים במצוות. ללא אותן מצוות וללא ההבדל בינינו לבין שאר העמים, מה זה בכלל אומר להיות "יהודי"? מדוע אנו צריכים להילחם על מדינת ישראל? מדוע אנו צריכים צבא מיוחד "לישראל"? על מה בכלל אנחנו מגינים פה? מה ההבדל מבחינתנו בין אותו יהודי שאנו מגינים עליו בצפון לבין הלוחם בצבא סוריה שרוצה לחסל אותו? אם אנו באמת חושבים שאין שום הבדל בין יהודי לגוי, אז למה לא להצטרף חס ושלום לצבא של תורכיה במקום? אלא שברור לכולנו שאנחנו יהודים במהותנו, רק שלפעמים אנו קצת שוכחים, קצת מתעצלים או סתם בוחרים בדרך הנוחה והקלה יותר.

התורה מלמדת אותנו שכדי להיות נצחיים אנו צריכים להפוך לשמן זית זך. כאשר נשמור על עצמנו זכים ולא מתערבבים נוכל לזכות להפוך לנר תמיד שלא יכבה לעולם. בדיוק כפי שעשו אבותינו ששמרו על עצמם במשך 2000 שנה בגלות בין הגויים. הגזרות היו חזקות, הכל נעשה בסתר, היה כמעט בלתי אפשרי לקיים מצוות, לא מעט מתו מתוך בחירה להישאר יהודים ולא להפוך לגויים, ללא כל תנאים וכנגד כל הסיכויים אבותינו שמרו על עצמם כמו שמן זית זך והצליחו להעלות נר תמיד. השאלה כעת היא האם גם אנחנו נצליח לשמור על עצמנו ועל צאצאינו ונזכה להעלות נר תמיד?

האורים והתומים זהו הדבר שמייצג את האמת המוחלטת שאין לערער עליה. אחרי ששואלים באורים ותומים ומקבלים תשובה, אין שום ספק ואין תשובה אחרת מלבדה. האורים ותומים מביאים לנו את התשובה של הקדוש ברוך הוא לשאלות ולא השערה חסרת בסיס של בשר ודם. בצורה מפתיעה התורה אומרת "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרון…" (שמות כח' ל'). ידוע שהלב מייצג את הרגש של האדם, בעוד שהמוח מייצג את החכמה והאמת. אז אם האורים ותומים מייצגים את האמת האובייקטיבית, מדוע אינם נמצאים בראש אהרון? מדוע הם צריכים להיות דווקא על הלב?

אלא שכאן טמון סוד עצום בעבודה הפנימית של האדם. כאשר האדם רוצה לעבוד על המידות ישנם קשיים רבים בדרך. אמנם בהתחלה יש התלהבות מתוך הרצון לשינוי, אבל מהר מאוד אותה התלהבות מתחלפת בשגרה מלאה ביצרים שגורמת לנו לזרוק את הכל וללכת אחרי התאוות. הרגש הוא רגע אש, כי ההתלהבות והיצר יכולים להיות עצומים כמו להבה גדולה, אבל זה הכל לרגע. שניה אחת אנחנו אוהבים דבר מסוים ובשניה שלאחר מכן אנו כבר נמשכים לדבר אחר לגמרי.

השכל של האדם הוא הרבה יותר מחושב ונשלט מהרגש. המוח מכיל מידע רב שיכול להועיל לנו ולקדם אותנו. כאשר המוח הוא השולט, אנו יכולים לעצב את חיינו ולהגיע למקומות הנכונים. בשכל אנו יכולים לדעת מה נכון וטוב בשבילנו וללכת בדרך הזו. לכן היינו חושבים שצריך לחזק את השכל כך שנדע טוב יותר את האמת כדי שנוכל לנצח את הרגש במלחמות הפנימיות.

אבל במבחן האמיתי של החיים, אפשר לראות בקלות שהרגש מנצח את השכל. אנחנו יכולים לומר לעצמנו במשך כל היום שהסיגריות הורגות ושאנחנו מוכרחים להפסיק לעשן, אבל הרגש מחליט בשבילנו אחרת. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו לא כועסים יותר לעולם, אבל אז יגיע משהו קטן שיקפיץ אותנו והרגש ישתלט על העניינים. בכל פעם שנחליט על דרך מסוימת שאנו צריכים ללכת בה, יגיע אותו רגש מתנגד שיסובב את כל החיים שלנו ויוציא אותם משליטתנו. במקום לשלוט על החיים שלנו על פי השכל והאמת, לעשות את מה שנכון וטוב בשבילנו, במקום כל זה מגיע הרגש ועושה מה שבא לו בלי שנוכל להתנגד.

התורה מצווה אותנו שהאורים והתומים יהיו על לבנו. כי זה לא מספיק להבין שצריך לעשות שינוי, אלא צריך להפעיל רגשות שיביאו את השינוי. זה לא עוזר להיות חכמים אם אין את הרגש שירצה להוציא לפועל את החכמה הזו. הרבה אנשים חושבים לעצמם שהם רוצים להפסיק לעשן, לשמור על המשקל, להיות מסודרים יותר, לקום מוקדם יותר, להפסיק לכעוס או לעשות כל שינוי אחר בחיים. אבל הם רק חושבים שהם רוצים, כי הרצון לעשן, לאכול, לבלגן, להמשיך לישון, להתעצל ולעשות שאר דברים הרסניים הוא הרבה יותר חזק.

אם ננסה לחשוב על כל הפעמים שכן הצלחנו להביא איזשהו שינוי, אנו נגלה שהרגש שם עבד בצורה חזקה יותר מהרגיל. לפעמים אנו מגיעים למצבים בהם פתאום הרצון שלנו מתחזק מאוד ומלווה ברגש עז ואז אנו יכולים באמת להצליח. אם מתרחש אירוע יוצא דופן שמשפיע על הרגש שלנו, אז פתאום הכל הופך להיות שונה. תארו לכם שאדם נכנס לרופא והוא מודיע לו בהחלטיות שהסיגריה הבאה תהיה האחרונה שלו. האם אותו אדם ירצה בכלל לעשן אי פעם? תארו לכם שאדם שלא מפסיק לאכול איזשהו מזון שומני ולא בריא מקבל פתאום מאותו מזון בחילה נוראה של כמה ימים. האם אותו מזון ייראה לו טעים ומפתה לאחר מכן?

כדי להביא שינוי אמיתי אנו מוכרחים להציף אותו ברגש. כי במלחמה בין השכל והרגש, לרוב הרגש מנצח. ואם בכל זאת האדם חזק מאוד והשכל מנצח, אותו אדם יהיה אומלל. אדם יכול להכריח את עצמו לקיים מצווה כלשהי, אבל הרגש והתאוות ישגעו אותו. אז הוא ישמור שבת, אבל יחכה במשך כל היום שהיא כבר תצא. הוא יניח תפילין, אבל יחכה בקוצר רוח להוריד אותן ולחזור לעיסוקיו. הוא ילך לבית הכנסת, אבל יחפש עם מי לדבר שם על העסקים שלו. הוא יכול לקיים את כל המצוות, אבל הכל מתוך הכרח בלי שום הנאה. ספק כמה הדבר יוכל להחזיק, וגם אם אותו אדם מחליט לסגף את עצמו ולחיות בייסורים, לא בטוח שכל זה יוביל אותו לאיזשהו מקום ובוודאי שילדיו לא ירצו להמשיך בדרכו האומללה.

כאשר אנו מציפים את הדבר ברגש, אנו גורמים לעצמנו לרצות את הדבר עוד יותר. אם למשל נחשוב על הדברים החיוביים בשמירת השבת, נעצים אותם, נכין פעילויות נחמדות עם המשפחה שיביאו אווירה טובה יותר, נשקיע בשולחן השבת כך שיהיה לנו כיף יותר, אז בוודאי שנצפה יותר לשבת הבאה ונשמח להיות יהודים. כדי לעשות שינויים אנו יכולים להכניס להם רגשות שיביאו לנו מוטיבציה. אם נכניס לדבר מספיק רגש, אז בוודאי שנשמח לעשות את השינוי.

רוצים להפסיק לעשן? תדמיינו לכם כמה רע עושה הסיגריה ותכניסו לעצמכם רגשות שליליים של שנאה כלפיה. תדמיינו לכם כמה יפים החיים בלעדי הסיגריה, תדמיינו איך אפשר לנשום אויר נקי בצורה חופשית וטובה. אם תדמיינו את הדבר מספיק חזק, בקביעות ובמשך זמן רב, לא רק שתצליחו להפסיק לעשן, אלא שגם לא תרצו לעשן. תוכלו לסלק את התאווה הזו מכם. אלא שכאשר אדם מנסה להפסיק לעשן הוא חושב על כמה זה קשה, כמה שהסיגריה מפתה, כמה כיף היה לו אם היה יכול לעשן עכשיו, כמה שהוא לא יכול בלעדיה… אז ברור שבמוקדם או במאוחר הרגש ישתלט והוא יזרוק את השכל שלו בשביל עוד שאכטה. אי אפשר לנצח את הרגש.

התורה אומרת שהאורים והתומים יהיו על לב אהרון. כי זה לא מספיק שהאמת נמצאת בשכל. אנו צריכים לשים את האמת על הלב וללוות אותה עם רגשות עזים. הרגש מוביל את החיים שלנו, ואנחנו אלו שיכולים להחליט על הרגש שייכנס לנו אל הלב. במקום לשים את ההבלים במרכז העניינים, במקום לחכות בקוצר רוח לאיזו תוכנית טיפשית בטלוויזיה, במקום לרצות רכב מפואר או וילה חלומית, במקום להתרגש מעשרים ושניים גברים שרודפים אחרי כדור, במקום כל זה אנו יכולים להכניס לעצמנו אמת. אנו יכולים לאהוב לחיות את האמת. אפשר לשמוח מלהיות יהודי. אפשר ליהנות מקיום מצוות. אפשר להתרגש מדברים מהותיים שישנו לנו את כל החיים. השם יזכה אותנו ללמוד לאהוב את התורה והמצוות, לשמוח ממידות טובות ולהתרגש מלחיות את האמת. (אתר אמונה).

"משנכנס אדר מרבים בשמחה" – האמנם? -"ה' אלוקי ישראל שוב מחרון אפיך"!

אסון נורא ומחריד כל לב טלטל את עמנו השבוע. בתאונת האוטובוס הנוראה נגדעה באחת שירת חייהם של ששה יהודים יקרים ומיוחדים, בהם צעירים אשר במקום שיובלו לחופה ע"י הוריהם בשמחה ובריקודים, לווו על ידי ההורים בלב נשבר ובדמעות רותחות למנוחת עולמים, הכלה שחיכתה לחתן שלא הגיע… והחתן שגילה שכלתו פצועה קשה, מספר שבועות לפני החתונה.

אסונות אלו נוספו על טרגדיות אחרות שאירעו בעת האחרונה. צעירים שנפטרו בפתאומיות והשאירו ילדים יתומים, תינוקות שנפטרו בפתע פתאום ב"מוות עריסה" וריבוי גדול של מחלות קשות. רק השבוע התקיים בצפון  נופשון ל- 140 נשים המתמודדות עם מחלות אונקולוגיות.

ליבנו בוכה, עינינו לא נותרות יבשות, והתחינה פורצת מלב כואב: "ה' אלוקי ישראל, שוב מחרון אפיך, והנחם…".

פעם נכנסתי עם ילד חולה לרבי חיים קניבסקי שליט"א כדי לבקש ברכה, ולאחר שהרב ברכו, דמעות החלו לרדת על לחייו של הילד. אמרתי לילד: "תאמר לפני הרב מה שבלבך", והילד אכן אמר: "יודע אני שבעקבות הטיפולים תנשורנה לי כל שערותי. אני מבקש שהרב יבטיח לי שה'פאות' משני הצדדים יישארו לי ולא ינשרו!". חשנו כי גרוננו נחנק מהתרגשות. מה טורד את שלוותו של ילד חולה!. רבי חיים שאל את הילד לשמו ולשם אמו, וברכו: הקב"ה ישלח לך רפואה שלימה, ואל תדאג, הפאות יישארו לך… הילד החל מחייך ונסע לבי"ח.

או אז התמהמתי רגע ושאלתי את רבי חיים: מה יהיה פה, כל כך הרבה חולים, כל כך הרבה אסונות וטרגדיות!  אמר לי רבי חיים: המשיח בדרך. אמרתי: יסלח לי כבוד הרב, זה אנו יודעים, ובמה עוד הרב יכול לחזקנו? הרב התמהמה לרגע, ואמר לי: תדע לך, המשיח כבר בדלת. אבל אין עכשיו זמן לשטויות, כי לאחר שיבוא המשיח יהיה יום הדין הגדול והנורא, כנאמר "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום הדין הגדול והנורא". ועל כן עכשיו צריכים לחטוף מצוות, עוד דף גמרא, עוד שיעורי הלכות, עוד מעשי חסד להיטיב עם זולתנו, ועוד פרקי תהלים לבקש רחמי שמים!.

זה המסר שבו אנו צריכים להתחזק: לא להיות ח"ו בעצבות, ובפרט בחודש אדר אשר עליו נאמר "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אלא מתוך שמחה של מצווה נתחזק בקיום מצוות ה', ובפרט בענייני בין אדם לחברו – נאהב זה את זה, נדון חברינו לכף זכות ונשמח בשמחת זולתינו, ויהי"ר שנזכה בקרוב לשמוח בשמחת הגאולה, במהרה בימינו אמן! (הרב חנניה צ'ולק שליט"א).

לע"נ: הרב שמואל בן יוסף צבי הלוי וואזנר זצ"ל, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ זצוק"ל, הרב יורם מיכאל בן רינה אברג'ל זצוק"ל, הרב בנימין בן אברהם ע"ה, מזל בת רחל ע"ה. אסתר בת יחזקאל ע"ה, זאב בן יעקב דב ע"ה, שושנה מלכה בת אלטר יעקב ע"ה, רחל בלימא בת ר' משה ע"ה.  לרפוא"ש  בתושח"י: הרב אלטער דוד חיים בן חיה שרה לביאה, הרב שמריהו יוסף חיים בין פעשא מרים שליט"א, הרב שלום בן ימנה ארוש, הרב ישראל בן לאה פראדל, הרבנית חיה עליזה פריידעל בת חוה לאה, בלה בת יוכבד, הדסה בת יוכבד, מירית בת אסתר, יובל ומור מרים בנות מירית, הדסה חיה בת לירז, שלומית בת פרלה, שי ברוך בן שלומית, אהרן בן אביבה חיה, שושנה העניא בת גיטל טובה, רג'ינה סמדר בת נג'ד דליה, הדסה (לבונה) בת שירה, שושנה רייזל בת מרים בלימא, אברהם בן שרה, עופר אפריים בן מזל. פייגא שולמית בת רבקה, ג'קלין בת אסתר, שמחה ברכה בת מסעודה, מזל-טוב דינה בת מסעודה, ציפורה בת בלהה, תהילה בת סהר. אהרן בן שרה רשה. זמירה נחמה בת אסתר, כוכבה בת אירן אילנה, יונתן בן אורה נדרה, נאור שליו בן רות, אלישבע (איתיאל) בת דפנה, לאה הדסה בת נעמי, אברהם מיכאל בן בלהה, וכל הפצועים מהפיגועים השונים. זש"ק:  מלכה בת חיה שיינדל. לאה בת שרה חיה ויואב בן חנה פרימט. יפית מרים בת חנה. עוברות עמך ישראל: אסתר ברכה (שירלי) בת חנה אביחיל. אחוה רבקה בת מרים. זיווג הגון: אביטל בת שושנה העניא, יעל בת שושנה העניא, דניאל בן חנה, אהרן רוני בן חנה, מאיה בת אינה חנה, דב יחזקאל בן סוזאן, איתן נתנאל דוד בן נעמי, מנחם מענדל יוסף בן גיטל טובה, שרית בת חיה ציפורה רבקה, מרים העניא ודוד מרדכי בני נחמה שרה, יהודה אריה בן שרה. מרדכי אליהו בן אביבה חיה, דיצה חיה בת מאשה. רחל בת יעל, בינה אתל בת רחל, יעקב אלימלך בן רחל דינה, שירה בת אילנה. אחינו הנתונים בצרה ובשביה: יהונתן בן מלכה פולארד, שלום מרדכי בן רבקה רובשקין.