הרב אליהו פורטנויפרשת השבוע מתחילה במילים "ואתה תצווה את בני ישראל", והשאלה המתבקשת היא מדוע כתוב בלשון "ואתה", ולא כמו בכל מקום שהקב"ה מדבר עם משה רבינו שכתוב "וידבר ה' אל משה".
הגאון מוילנא מיישב זאת, מכיון שבפרשת תצוה נקראת לרוב בשבוע שחל בו (או לפני או אחרי) התאריך ז' באדר – יום פטירתו של משה רבינו, ומכיון שביום זה נלקח מן העולם, לכן בפרשת השבוע הנקרא בזמן זה לא נזכר שמו.
בעל הטורים מתרץ, שמכיוון שאחרי שבני ישראל חטאו בעגל, ביקש משה רבינו מהקב"ה שימחל לבני ישראל על עוון חמור זה, והוסיף משה רבינו בתפילתו "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", והיינו, שאם הקב"ה לא יסלח לעם ישראל, מבקש משה רבינו שהקב"ה ימחק אותו מספר התורה. אמנם לבסוף הקב"ה סלח לעם ישראל, אבל כותב בעל הטורים שכיון שקללת חכם אפילו לחינם היא באה, לכן נמחה שמו של משה מפרשת תצווה. וכבר ביארו המפרשים מדוע דווקא פרשת תצוה: מכיוון שמשה רבינו אמר "מחני נא מספרך" – והיינו ספר כ' – פרשת תצוה שהיא הפרשה העשרים בתורה, ולכן שמו של משה רבינו "נמחקה" מהפרשה הזאת.
הדבר שרואים אנו מעניין זה, הוא, כיצד משה רבינו מוכן להקריב מעצמו בשביל העם. משה רבינו מוכן ששמו לא יוזכר בכלל בספר התורה, אשר מי כמשה רבינו יודע את ערכה וקדושתה של כל אות ומילה בספר התורה, וכמו שלבסוף קרה שבפרשה אחת שמו של משה רבינו לא מוזכר, אם הקב"ה לא יסלח לעם ישראל. עד כדי כך אכפת למשה רבינו מהעם שהוא המנהיג שלו.
לעומת זאת, מוצאים אנו בהפטרה – פרשת זכור, שכששמואל אמר לשאול שיילחם בעמלק, מצווה שמואל את שאול שיכה את עמלק ולא יחמול עליו "מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור". שאול אכן נלחם בעמלק, אך את אגג מלך עמלק הוא לקח בשבי, וכן לקחו שאול והעם את מיטב הצאן והבקר.
כששמואל מגיע אל שאול לאחר שהקב"ה נגלה אליו בחלום על כך ששאול לא קיים את רצונו, עונה שאול "הקימותי את דבר ה'". וכששואל אותו שמואל "ומה קול הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שומע", אומר שאול "מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן וגו'". גם אחרי ששמואל מוכיח את שאול, שוב אומר שאול "ויקח העם מהשלל צאן ובקר וגו'".
דבר זה הוא ההיפך הגמור ממה שראינו אצל משה רבינו, במקום להיות לעזרת העם, אומר שאול לשמואל, שכל מה שהוא לא קיים את רצון ה' זה בגלל שהעם רצה לקחת את הצאן והבקר.
דבר זה מוצאים אנו שוב אצל שאול [שמואל א' פרק י"ג] שהלך להילחם בפלישתים, ולא חיכה עד ששמואל יבוא אלא העלה את העולות לבד. שואל אותו שמואל "מה עשית", עונה לו שאול "כי ראיתי כי נפץ העם מעלי ואתה לא באת". גם כאן אומר שאול לשמואל שבגלל שהוא פחד שהעם יברח לו, הוא הקריב את העולה ולא חיכה לו.
זה ההבדל בין המנהיגות של משה רבינו שהיה מוכן למסור נפשו עבור הצלת עמו, לבין שאול המלך שהאשים את העם בדברים שהוא עשה.
—
ובימים אלו של בחירות שמלאות בלשון הרע, רכילות ושנאה, ראוי לשמוע בין השורות מי מבקש לשמור על העם ומי מבקש לקרוע אותו והופך את העם לעלה דפנה שלו.