ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם

פרשת תרומה מתארת את הדקדוק בו צריך היה לבנות את המשכן. הפרטים היו מאוד מדוייקים, חומרי הגלם היו מאוד יקרים (זהב, כסף וכו') ודרושה היתה השקעה רבה מצד בני ישראל. השאלה היא מדוע הקדוש ברוך הוא צריך את כל זה? הרי הבורא בוודאי לא זקוק לחומריות, לזהב או לכסף. הוא נמצא בכל מקום, כך שהוא לא צריך שנבנה לו משכן. אז מדוע בכלל הוא נתן לנו את כל הציווים הללו? התשובה נמצאת בתחילת הפרשה, עוד לפני כל התיאורים של המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הקדוש ברוך הוא לא רוצה לשכון בתוך המשכן המפואר שנבנה לו, אלא הוא רוצה שנעשה את ההשתדלות שלנו ונעבוד על עצמנו, כך שהוא ישכון בתוך כל אחד מאיתנו.

אנשים רבים יודעים שהעיקר הכוונה בלב. הבעיה היא שכאשר סומכים על הכוונה בלבד, מהר מאוד מאבדים את האמונה ושוקעים בתוך עולם גשמי של עבודה, חומריות ותאוות ללא כל רוחניות. לעומת זאת, כאשר אנו פועלים פעולות חיצוניות ומקיימים מצוות, אנו משאירים את הקדוש ברוך הוא במחשבה שלנו במשך כל היום וכך זוכים להגיע לכוונה אמתית בלב. אדם שחושב שהעיקר הכוונה, אך לא מניח תפילין ולא שומר שבת, לא יוכל להגיע לכוונה אמתית ושלמה. אדם שחושב לפני כל דבר שהוא אוכל איזו ברכה צריך לברך ובמשך כל היום לומד תורה ומחפש אילו מצוות לקיים, שומר על הכוונה שלו טהורה. הקדוש ברוך הוא לא צריך את המשכן, הוא אומר לנו שהוא לא מתכוון לשכון בו, אלא בתוכנו. אלא שכדי להגיע לכך, אנו צריכים להתאמץ ולהכין לו מקום בתוכנו, על ידי פעולות גשמיות כמו בניית המשכן, מתן תרומה והשקעה של כסף וזהב. גם היום כדי להגיע למצב שהקדוש ברוך הוא יוכל לשכון בתוכנו, אנו צריכים לעשות הכנות מתאימות לכך. לנקות את עצמנו מעבירות, לקדש את עצמנו במצוות ולתקן את המידות שלנו, כך שנכין את המקום המתאים לשכינת הקב"ה בתוכנו.

המשכן בנוי מהרבה פריטים וכדי לבנות אותו כמו שצריך צריכים לדעת את כל הפרטים ואפילו הקטנים ביותר, שכן הסתכלות שטחית על המשכן אולי תביא להבנה מסוימת, אבל כל קבלן מתחיל יודע שכדי לבנות בניין צריכים להתייחס לכל הפרטים הקטנים שבלעדיהם לא יהיה הבניין מושלם, ואולי אפילו מסוכן למגורים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על בניין שהוא בעצם משכן לשכינה הקדושה, כמו שאומרת לנו הפרשה "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם"(כ"ה. ח). ולכאורה צריך להיות כתוב "בתוכו" ביחיד ולא "ְּבתוכם" ברבים,  אלא שרומזת לנו התורה שמדובר כאן במשכן הפנימי של כל אחד ואחד מאתנו ועלינו ללמוד את הפרטים ופרטי הפרטים המוזכרים בפרשה, ומהם ללמוד איך לבנות את הבניין האמתי המשכן בתוכנו כמו שמצווה אותנו התורה "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו" (כ"ה, ט).וכשמו כן הוא "המשכן" בו תשכון בעזרת השם השכינה.

ובמיוחד חשובים הפרטים כאשר מדובר בפנימיות, שכן המראה החיצוני בוודאי שלא תמיד משקף את המציאות הפנימית שהיא בעצם הבסיס והיסוד עליו עומדת החיצוניות. וללא הידיעה בפרטים לא נצליח לבנות בתוכנו משכן לשכינה. ואולי חיצונית אנחנו נבנה מבנה שיראה כמו מקדש אבל בפנים חס ושלום דיר חזירים, וכך גם אנחנו עצמנו גם אם נתלבש ונראה חיצונית כמו אחד מגדולי הצדיק, ורק בעזרת  הפרטים נצליח לבנות את הפנימיות הנכונה, ונזכה ל "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם" (כ"ה,ח). והשכינה תשכון "ְּבתוכם" בתוך כל אחד ואחת מעם ישראל.

מספר הרב גד המבורגר שליט"א בדבריו לפרשת השבוע, סיפור מהחיים על כסא: "השבוע התקשר אלי לעבודה לקוח שקנה אצלנו כיסא אורתופדי לפני כעשר שנים (אנחנו עוסקים בתחום הרהיטים ואחת מהתמחויות שלנו היא כיסאות לישיבה בריאה ונכונה, (כיסאות אורתופדיים) לטענתו הכיסא לא רק שלא עזר לו אלא מצבו עוד הורע והוא נאלץ לפנות לכירופרקט (הכירופרקטיקה הנה מקצוע  רפואי העוסק באבחון ובטיפול בבעיות עמוד השדרה, האגן, הגפיים והרקמות המשפיעות ישירות עליהם).  לא האמנתי למשמע אוזני במשך שנים רבות אנחנו מוכרים כיסאות מהסוג הזה ורק מקבלים תשבחות ומכתבי תודה וכאשר התעוררו בעיות הם בדרך כלל היו קשורות לכוונון לא נכון של הכיסא. מה שמאד הפליא אותי שאותו אדם, נזכר להתלונן רק עכשיו  אחרי עשר שנים ישיבה על הכיסא. שאלתי "למה לא התקשרת עד עכשיו"  ?התשובה הייתה די מוזרה "לא היה לי נעים, לא רציתי להטריד אתכם.."  "אז למה התקשרת עכשיו"? שאלתי הוא ענה שהכירופרקט הסביר לו  שהוא צריך כיסא עם תכונות מסוימות ולכן הוא התקשר לברר אם יש לנו כיסא כזה. משהו היה לי כאן מאד מוזר הסברתי לו שמדובר כאן באחד הכיסאות הטובים בעולם שבנוי במיוחד לישיבה בריאה ונכונה, ולא ייתכן שהכיסא לא רק שלא פתר את בעיות הגב שלו אלא הוא עוד הגורם לבעיות הגב ואז שאלתי את השאלות הרגילות כוונת את הגב? התאמת את עומק המושב? האם פתחת את המנגנון או נעלת ? כאן חשוב לציין שהכיסא עליו אנחנו מדברים הוא כיסא בעל אפשרויות כוונון רבות שנועדו להתאמת הכיסא ליושב כדי ליצור ישיבה בריאה ונכונה התומכת בעמוד השדרה ובמיוחד בשקע גב תחתון ונותנת חווית ישיבה נוחה ובריאה ובמקרים מסוימים אפילו מיישרת חזרה גב עקום שנגרם מישיבה לא נכונה מהר מאד התברר לי  שהוא בכלל לא מבין על מה אני מדבר, והתברר לי דבר מדהים האדון הנחמד אפילו לא ידע שיש לו מנגנון שניתן לכוונון הוא פשוט התיישב על הכיסא כמו שהוא, וכך הוא יושב עשר שנים כנראה בצורה הכי לא נכונה שאפשר. הסברתי לו שלכיסא יש מנגנון מאד מתוחכם ואפשרויות רבות של  כוונון והתאמה ואז התחלתי להסביר לו את האפשרויות השונות הוא היה בהלם ולא האמין מה הכיסא מסוגל לעשות וביחד עברנו על האופציות השונות ולפתע שמעתי אנחת רווחה "וואו! זה תופס אותי בדיוק במקום שכואב .. זה מושלם.. ".

הנה לנו אדם שקנה כיסא במיטב כספו ולא טרח בכלל לברר את הפרטים,וכאשר לא יודעים את הפרטים אי אפשר להגיע לתכלית וזהו המשכן. לבנות משכן לשכינה זה לא סתם מבנה זה הרבה יותר מזה, ולכן צריך לדעת את כל הפרטים גם הקטנים ביותר, במיוחד כאשר אנחנו מבינים שהפרטים הפיזיים בעצם משקפים את הפרטים ופרטי הפרטים הרוחניים לבניית האדם, ואם לא נלמד את הפרטים הקטנים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מקלקלים במקום לתקן. לכן חשוב להיות מודעים לחשיבות הפרטים גם הקטנים כי הם יכולים לשנות לנו את כל ההסתכלות בחיים. הכלל בנוי מפרטים, והפרטים עושים את השלם.

הרב חנניה צ'ולק בדבריו לפרשת השבוע, מביא את הסיפור הבא, המחזק את חשיבות הדיוק והלמידה לפרטים. "בעירה סמוכה לוילנה אשר בארץ פולין, ושמה ליפנישוק, ישבה קבוצת יהודים בבית המדרש ולמדה את השיעור הקבוע במשניות. הפרק היה ביבמות, וברור שמגיד השעור ומשתתפי השיעור חזרו תכופות על המלה "יבם". והנה, לא רחוק ממקום מושבם, ישב יהודי קנטוניסטי (שנלקח בילדותו מזרועות הוריו בפקודתו הנוראה של הצאר הרוסי, ונשלח לגויים במטרה לגדלו עד היותו כגוי לכל דבר, כדי להשכיח ממנו את מוצאו היהודי). בימים ההם, היו קוראים לאיש כזה 'יון', ואך טבעי הדבר שליהודי זה, שקולות לומדי משניות יבמות הגיעו לאזניו, נתחלף לו בין מלת יבם ליון, וכמובן, הוא חשב שהם מעוניינים להתל בו ולצערו, בחזרם שוב ושוב על שם מרגיז ומקניט זה. ואכן נתמלא כעס ורגז, ופנה בהתרסה לעבר חברי השיעור: "חרפה ובושה להיוועד בבית המדרש ולשבת שעה ארוכה להתל בי, להכעיסני ולצערני, בהפליטכם תכופות 'יון', 'יון'. וכי מה אני אשם בכך שגזלוני ולקחוני מבית אבי אצל הגויים, לרוב שנותי?!" לא עזרו ולא הועילו כל השכנועים של צבור הלומדים, כי לא אליו כוונו במילת "יבם", וזה לא קשור כלל במילת הגנאי "יון". אך הוא בשלו, שאין זה הוגן לפגע בכבודו חנם!! לבסוף ניתן היה לפייסו ולהראות לו מפורש, כי אכן כתוב במשניות, ומקור הענין בתורה "יבם" ולא "יון". אולם דא עקא, טענה חדשה בפיו, שהוא לא יודע צורת אות, ואינו סומך על אלו האומרים כי כתוב בתורה "יבם" באות מ' ולא ב־נ', רצונו הוא כי ילמדוהו א"ב, ורק בזאת יווכח כי אמת בפיהם! בו במקום, נמצאו מתנדבים שניאותו לבקשתו, והחלו ללמדו צורת אותיות לשון הקדש. בהרגשת נועם ושמחה סיים ה"חפץ חיים" זצ"ל את סיפורו, "אני הכרתי את האיש, בהיותו מעוטר כבר בתואר הגאון מליפנישוק!!!" ("מאיר עיני ישראל", אוצרות התורה).

"נמצאים אנו בפתחו של חודש אדר א', שנאמר: "משנכנס אדר מרבים בשמחה".

א. ה"משנה ברורה" (ס' תרס״ט ס״ק י"א) מביא בשם ה"חרדים", דהאר"י העיד שזכה שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש משום שהיה שמח בתכלית השמחה בקיום המצוות. וכל מה שזכה, הוא מכוחה של השמחה.

ב. כתב ה"שפת אמת" (פ' כי תבוא) כי כשם שאמרו רבותינו (שבת קל.) שכל שקיבלו עליהם ישראל בשמחה – עדיין עושים אותו בשמחה, כך הוא בכל מצוה ומצוה, אם הוא עושה אותה בשמחה, טעמה אינו פג ממנו לעולם! וכן כתב ה"מראה יחזקאל" (שם) בשם ה"בינה לעיתים", כי מאמר הכתוב "בשמחה" פירושו, שמחה של מצוה המרחבת דעתו של אדם. ואפילו אחר גמר השמחה, לעולם השמחה בלבבו וטעמו, שזוכר שאותו יום אמר 'הלל׳ או ׳נשמת', או התפלל שמונה עשרה בכוונה והוא שמח עם עצמו. וזוכר הטעם הנאהב והנחמד.

ג. כל הקללות מחמת העצבות – הבה נתבונן בסיום דבריו של רבי חיים ויטאל: "וזהו סוד "תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח מ"ז). מהו הסוד הטמון בין פסוקי הקללה שבפ' כי תבוא? את התשובה לכך כתב ה"אור החיים" (שם) כל הקללות האמורות בפ' כי תבוא, לא נאמרו אלא כנגד אלו המקיימים את המצוות, אך מקיימים אותן שלא בשמחה! – העובד את ה', אך לא עבדו בשמחה, צפוי לעונש.

ד. השמחה אינה חלק נוסף באישיות האדם. השמחה אינה עוד שלב בעבודת ה׳. השמחה היא לב ליבה של עבודת האדם את בוראו בעולמו! השמחה היא עבודת האדם בעולם. וה"שפת אמת" (פ' בא) כתב על מעלת שמחת המצוה, כי רב כוחה לתקן את מהות האדם, כי ע"י שמחת המצוה ניתקן כל האדם בכח שמחה זו.

ה. הגמרא בברכות (ט:) מספרת כי רבי אילעא אמר לעולא: כשתגיע לאותו מקום, שאל בשלומו של רבי ברונא אחי, במעמד כל בני החבורה, שאדם גדול הוא ושמח במצוות. ורבי אילעא תיאר בפני עולא את שמחתו של רבי ברונא בקיום המצוות. פעם אחת, שח רבי אילעא, סמך רבי ברונא גאולה לתפילה, ולא פסק החיוך מפיו כל אותו היום! ובוודאי היה רבי ברונא צדיק המדקדק בקלה כבחמורה, ומתמיד בלימוד התורה, אולם את גדלותו בחר רבי אילעא להעמיד על נקודה אחת: "אדם גדול הוא ושמח במצוות". אכן, עיקר גדול הוא ענין השמחה במצוות, אחר שהוא מורה על מעמדו של האדם בכלל, בכל עבודתו את בוראו, כאשר שמחת המצוות מעידה כאלף עדים על חיבור אמיתי של האדם לעבודת ה׳, כאל עצם הוויית חייו.

ו. הגמרא בתענית (כ"ב.) מספרת על רבי ברוקא שהלך עם אליהו הנביא בשוק, ושאלו: מי כאן הוא בן העולם הבא? אליהו הנביא הצביע על שני אנשים, שנראו כאנשים פשוטים, שהם בני העולם הבא. רבי ברוקא התעניין במה זכו אותם שני אנשים, ושאלם מה מעשיהם. 'אנשים בדחנים אנחנו', השיבו השנים, 'וכשאנו רואים מי ששרוי בעצבות – אנו משמחים אותו'. וכלשון רש"׳י (שם): "שמחים ומשמחים בני אדם". הרי לנו עדות נאמנה מפי אליהו הנביא, בדבר שכר המשמח אחרים, הזוכה לחיי העולם הבא.

הרב חנניה צ'ולק מביא בדבריו לחודש אדר את הסיפור על הניגון של המשיח שהתנגן בחדרו של ה"מגלה עמוקות". "על רבי נתן נטע שפירא זצ"ל, ה"מגלה עמוקות", מסופר שכאשר בא בברית הנישואין ביקש מאשתו רשות להסתגר בכל לילה, בשעת חצות, למשך מחצית השעה, כאשר לאף אחד לא תהיה רשות להיכנס אז לחדרו, ואפילו היא לא תעשה זאת. אשתו של רבי נתן נטע נתנה את הסכמתה, וכך, במשך כמה שנים, היה רבי נתן נטע מסתגר בחדרו בשעת חצות, למשך מחצית השעה, ואיש לא היה נכנס פנימה. הנהגתו של רבי נתן נטע עשתה לה כנפיים בקרב משפחת אשתו, ועוררה את סקרנותם של בני המשפחה. אחיותיה של הרבנית לא חדלו מלהתעניין אודות אותה חצי שעה, ואילו הגיסים, גיסיה של הרבנית, החליטו ביום מן הימים לחדור לחדרו של רבי נתן נטע, על מנת לבדוק מה הם מעשיו הכמוסים, אותם הוא מנסה להסתיר מעין כל. ואכן, באחד הימים, שעה קלה קודם שרבי נתן נטע נכנס לחדרו ללימודו הקבוע, חדרו פנימה גיסיה של הרבנית, הסתתרו בתוך הארון הגדול שעמד בפינת החדר, והמתינו בסקרנות לבאות. היתה זו ציפייתם האחרונה עלי אדמות. בשעה שלפנות בוקר נמצאו הגיסים מוטלים בתוך הארון, ללא רוח חיים… צער גדול הצטער ה"מגלה עמוקות". הוא ראה את עצמו כמו שתקלה עצומה באה על ידו, ומיד החליט לכפר על כך בגלות, כדין מכה נפש בשגגה. במשך חודשים רבים נדד ה"מגלה עמוקות" ממקום למקום, בתנאים לא תנאים, כאשר הוא אינו שוהה במקום אחד יותר מג' ימים, אינו נהנה ממתנת בשר ודם, ונוהג בכל דקדוקי הגלות, כמנהג הצדיקים. סיפורים מופלאים רבים נקשרו באותה תקופת גלות אותה קיבל על עצמו ה"מגלה עמוקות". חודשים על חודשים חלפו עברו להם, וביום מן הימים באה תקופת הגלות לסיומה. רבי נתן נטע שב לביתו. או אז, הרהיבה הרבנית עוז לשואלו: מה היו מעשיך בכל לילה, באותה שעה מסתורית? ומדוע גרם הדבר לכך, שכל מי ששהה באותה שעה בחדרך, לא נותר בין החיים? ורבי נתן נטע שפירא חשף את הסודף באותה שעה, שעת תיקון חצות, הייתי בוכה ומצטער כל כך בצער השכינה, עד שהייתי זוכה לשמוע את קול הבכי העובר בכל העולם, הבוקע מצרותיהם של כל עם ישראל, בכל מקום שהם.

"קול נורא הוא קול בכי זה", סיפר רבי נתן נטע לאשתו, אין כוח באוזן אדם לסובלו. זו הסיבה שמנעתי מכולם את הכניסה לחדרי, וזו הסיבה שאותם אנשים ששהו בארון וששמעו את הקול, לא עצרו כוח ומתו".

עתה היתה בפי הרבנית תמיהה אחרת. אם כך הוא, כיצד זה שאתה נשאר בחיים לאחר, שאתה שומע בכל לילה את הקול הנורא?!" ורבי נתן נטע חייך קלושות ואמר: "אין זו קושיה כלל, יען אני שומע גם את קול הניגון המופלא אשר יתנגן לעתיד לבוא בזמן המשיח, ניגון של שמחה ואושר, ניגון שינבע מן ההבנה הבהירה שכל הצרות והקשיים שעברו על עמנו, לא היו אלא לטובה…".

"שם אין מקום לשאלות…" – מעשה בתלמידו של הרמב"ן שהסתלק לבית עולמו בגיל צעיר, לאחר שסבל רבות בחייו. הרמב"ן חיבב מאוד את תלמידו, וצער גדול מילא את ליבו על סבלו של התלמיד הצדיק והצעיר.

הגיעו הדברים לידי כך, שקודם פטירתו של אותו תלמיד, ביקש ממנו הרמב"ן שלאחר עלותו השמימה, יתגלה אליו ויספר לו מדוע נגזר עליו לסבול כל כך, על אף מעשיו הטובים והצדיקים. התלמיד נפטר לבית עולמו, וכעבור זמן מה מילא את הוראת רבו, נגלה אליו בחלום, והודיעו: כשהגעתי לשמים וביקשתי לשאול את שאלתך, לא מצאתי מקום לשאול. שם בשמים, הכל ברור ומובן. שם, אין מקום לשאלות…." ("דרך עץ החיים").

לע"נ: אבי מורי ר' רפאל אלימלך בן ר' יוסף ע"ה, הרב שמואל בן יוסף צבי הלוי וואזנר זצ"ל, האדמו"ר מסערט ויז'ניץ זצוק"ל, הרב יורם מיכאל בן רינה אברג'ל זצוק"ל, הרב בנימין בן אברהם ע"ה, מזל בת רחל ע"ה. אסתר בת יחזקאל ע"ה, זאב בן יעקב דב ע"ה, שושנה מלכה בת אלטר יעקב ע"ה, רחל בלימא בת ר' משה ע"ה.  לרפוא"ש  בתושח"י: הרב אלטער דוד חיים בן חיה שרה לביאה, הרב שמריהו יוסף חיים בין פעשא מרים שליט"א, הרב שלום בן ימנה ארוש, הרב ישראל בן לאה פראדל, הרבנית חיה עליזה פריידעל בת חוה לאה, בלה בת יוכבד, הדסה בת יוכבד, מירית בת אסתר, יובל ומור מרים בנות מירית, הדסה חיה בת לירז, שלומית בת פרלה, שי ברוך בן שלומית, אהרן בן אביבה חיה, שושנה העניא בת גיטל טובה, רג'ינה סמדר בת נג'ד דליה, הדסה (לבונה) בת שירה, שושנה רייזל בת מרים בלימא, אברהם בן שרה, עופר אפריים בן מזל. פייגא שולמית בת רבקה, ג'קלין בת אסתר, רבקה שיינדל בת ריטה יכט,  שמחה ברכה בת מסעודה, מזל-טוב דינה בת מסעודה, ציפורה בת בלהה, תהילה בת סהר. אהרן בן שרה רשה. זמירה נחמה בת אסתר, כוכבה בת אירן אילנה, יונתן בן אורה נדרה, נאור שליו בן רות, אלישבע (איתיאל) בת דפנה, לאה הדסה בת נעמי, אברהם מיכאל בן בלהה, וכל הפצועים מהפיגועים השונים. זש"ק:  מלכה בת חיה שיינדל. לאה בת שרה חיה ויואב בן חנה פרימט. יפית מרים בת חנה. עוברות עמך ישראל: אסתר ברכה (שירלי) בת חנה אביחיל. זיווג הגון: אביטל בת שושנה העניא, יעל בת שושנה העניא, דניאל בן חנה, אהרן רוני בן חנה, מאיה בת אינה חנה, עדנה בת שרה חיותה, דב יחזקאל בן סוזאן, איתן נתנאל דוד בן נעמי, מנחם מענדל יוסף בן גיטל טובה, שרית בת חיה ציפורה רבקה, מרים העניא ודוד מרדכי בני נחמה שרה, יהודה אריה בן שרה. מרדכי אליהו בן אביבה חיה, דיצה חיה בת מאשה. רחל בת יעל, בינה אתל בת רחל, יעקב אלימלך בן רחל דינה, שירה בת אילנה. אחינו הנתונים בצרה ובשביה: יהונתן בן מלכה פולארד, שלום מרדכי בן רבקה רובשקין.