הרב משה שינפלדפרשת 'תרומה', עוסקת בעיקר אודות בניית המשכן וכליו, אולם בעצם היא מפת דרכים מדויקת, עבור מי שמחפש את דרך המלך בתוך סבך העולם הזה.
הבורא מבקש ממשה, שיורה לבני ישראל לבנות עבורו משכן ומקום "מגורים" – "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). המשכן היה מורכב מחלקים חלקים, ובמשך תקופה ארוכת שנים הוא פורק ונבנה פעמים רבות, על פי הוראת הבורא, עד ששלמה המלך בנה בניין של קבע להשם, בהר המוריה – בירושלים.
כל אחד מאתנו שואל את עצמו – וכי הבורא זקוק לבית כדי להשרות בו את שכינתו? הרי הבורא "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג)? שאלה זו שאל משה רבינו את אלוקים: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה עשה לי משכן, התחיל מתמיה ואומר, כבודו של הקדוש ברוך הוא מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר עשה לי משכן?" (שמות רבה, לג). גם שלמה תמה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה?" (מלכים א, ח, כז) וכפי שכותב הרד"ק – "כי אתה מקום העולם, ואין העולם מקומך".
המסקנה הברורה העולה מבין פסוקי התנ"ך והמדרשים היא, שהמשכן נבנה בעיקר לצורך עם ישראל. בורא עולם אינו זקוק לבית בזה העולם, שהרי הוא "מארח" את כל היקום בתוך "ביתו". אנחנו – בני האדם, זקוקים שתהיה בזה העולם פינה, בה נהיה מוסגלים לחוש מעט יותר את מציאות הבורא.
דבר זה טמון בציווי עצמו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". התורה לא אומרת "ושכנתי בתוכו", אלא "בתוכם" – בתוכו של כל אחד ואחד מישראל (מדרש שמות רבה). כלומר, על ידי בניית המשכן והעבודה שנעשתה שם, כל אחד ואחד מישראל יכול היה להתקרב לבוראו ולהידבק בשכינה באופן מוחשי יותר.
בניין המשכן במדבר, ולאחר מכן בניין המקדש בירושלים, היו בעיקר בבואה והשתקפות למקדש שבלב בני ישראל – "כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם, אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו" ("נפש החיים" שער א פרק ד, בהגה"ה), וכפי שאמרה בת הקול לנבוזרדאן, לאחר שהחריב את בית המקדש: "במה אתה מתגאה? עם הרוג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת" (מדרש איכה).
התורה "יורדת" לפרטי פרטים ביחס למידות המשכן וכליו, חומרי הגלם, צבעים וסוגים. הרחבנו רבות בעבר, שהמשכן וכליו הם 'מיקרו קוסמוס', וצורת המשכן וכליו מכוונים באופן מדוקדק ביותר כנגד העולם העלום והנסתר. המדרש (שמות רבה לג, ד) מדגיש, שהמשכן מקביל לא רק ליקום הגשמי/פיזי, אלא גם ואולי אף בעיקר לעולם הרוחני – "כי המשכן וכליו, הכל ציורים גופניים להתבונן מהם ציורים עליונים שהם דוגמא להם" (רבינו בחיי). כדאי מאוד ללמוד את הדברים לעומק.
רבי ירוחם ממיר (בספרו "דעת תורה" על פרשה זו), נוגע בנקודה כללית ואקטואלית מאוד.
אחד הנושאים הבולטים בפרשה זו, הוא המידות המדויקות של המשכן עצמו וכל כליו. לכל כלי יש את המידות המדויקות שלו, ואסור היה "לחרוג" מהמידות ולו במילימטר אחד. לא לחינם, המפקד העליון על עבודת בניית המשכן, היה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, עליו מעידה התורה: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה, וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת…" (שמות לה, לא).
עניין זה אקטואלי מאוד לחיינו, ונראה מדוע.
חכמים במדרש, מקשרים בין הפסוק "ועשו ארון עצי שיטים" (שמות כה, י), לפסוק בספר איוב האומר כך: "שַׁדַּ-י לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ" (איוב לז, כג). "שד-י", זהו אחד משמותיו של הבורא. כוונת הפסוק, שהנהגת הבורא היא אינה הנהגה "כוחנית". כלומר, גבורתו של הקדוש ברוך הוא לא באה לידי ביטוי ביחס לבני האדם – "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרחות עם בריותיו. לא בא על האדם אלא לפי כוחו… בשעה שאמרה הקדוש ברוך הוא למשה 'עשה לי משכן', התחיל מתמיה ואומר – כבודו של הקדוש ברוך הוא מלא עליונים ותחתונים, והוא אומר עשה לי משכן?… אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לא כשם שאתה סבור כך אני סבור, אלא עשרים קרש בצפון, ועשרים בדרום, ושמונה במערב, ולא עוד – אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה".
ביאורם של דברים. כשמשה קיבל את הציווי לבנות את משכן השם, הוא סבר שזו משימה בלתי אפשרית – משה תהה כיצד ניתן לבנות בית להשם? איך זה יתכן? הוא הפנה שאלה זו לאלוקים, ואלוקים "הרגיע" אותו ואמר לו – "מספיק" לי להיכנס אל תוך שטח קטן, שטח שביכולתך לבנות אותו.
מוסר ההשכל מדברים אלו הוא עוצמתי:
הקדוש ברוך הוא 'מלוא כל הארץ כבודו', ובכל זאת הוא כביכול מצמצם את עצמו ליכולות האדם. כשאדם ניצב בפני בניית המקדש הפרטי שלו, כשאדם מחליט להשתנות מבחינה רוחנית, הוא שואל את עצמו – האם אני יכול לעשות את כל זה? האם אני מסוגל? האם זה ביכולות שלי? בורא עולם עונה לאדם – לא כמו שאתה חושב אני חושב. אתה חושב שהמשימה גדולה ממידותיך – לא! הנח מספר קרשים בצד זה – מספר מצוות מכאן, מספר מצוות מכאן, ואני אשכון אצליך בלב.
זהו מהות השם "שד-י" – הבורא אומר "די", הבורא "מגביל" את הדרישות שאדם צריך לעשות, בהתאם למידותיו. ניתן לעיין בספרי הקבלה ולראות, שאדם עושה מצווה אחת "קטנה" כאן בעולם, אולם ההשפעות שלה מגיעות עד כסא הכבוד ממש (מומלץ לעיין בספר "שער החיים" של רבי חיים מוולוז'ין, שם הוא מרחיב בעניין בשפה מובנת לכל נפש).
בורא עולם, עם כל גדלותו ועוצמתו שאינם ניתנים להשגת בני אדם, הגביל ותיחם את מצוות התורה ליכולות של בני האדם ברי תמותה. כן, הקדוש ברוך הוא יכול לצמצם את שכינתו בתוך אמה על אמה.
ישנו מדרש מפורסם האומר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט סדקית, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שיר השירים רבה ה, ג). ה"סוד" של הבורא הוא, שהוא אינו "פורץ דלתות". הבורא מבקש מהאדם לפתוח פתח קטן, ורק לאחר שאדם עושה את מה שהוא יכול, הבורא עושה את שלו.
אלוקים לא בטרחה עם בריותיו.
כך גם אמר משה בנאום הפרידה שלו מבני ישראל: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים יא-יד).
רבי ירוחם ממיר מזכיר בדרך אגב את המשפט המפורסם: "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה" (פסחים ג ע"ב). בפשטות, נדמה לנו שלימוד בדרך קצרה הינה חשובה בעיקר בגלל התלמיד, כדי שהתלמיד יבין טוב יותר. כך גם מבאר רש"י – "לפי שמתקיימת גירסה שלה יותר מן הארוכה". אולם בעומק הדברים, הסבר בדרך קצרה מועיל לרב יותר מאשר לתלמיד. מדוע? משום שהגדולה של הרב באה לידי ביטוי ביכולת שלו לומר לדבריו "די" – לדעת להגביל ולתחם את החומר הנלמד, בהתאם לגודל כלי הקיבול של התלמיד.
אחד מכלי המשכן הקשים לבנייה, היה המנורה. ידועים דברי חכמים (מובא ברש"י, שמות כה, לא), שמשה נתקשה בעשיית המנורה, ואלוקים הראה לו באצבע בדיוק איך לעשות אותה – "כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה השם אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח, ד). למרות שאלוקים הראה למשה באצבע כיצד לעשות את המנורה, משה עדיין התקשה ובסופו של דבר המנורה נעשתה מאליה בדרך נס, וכפי שכותבת התורה: "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה" – "לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה" (רש"י בשם מדרש תנחומא).
אם המנורה נעשתה מאליה, מדוע אלוקים הראה לו אותה?
הראייה גרמה למשה רצון עז לעשות את המנורה. משה רצה מאוד להשלים את המלאכה, אולם היה זה מעבר לכוחו. אולם בגלל שהרצון שלו היה שלם ואמתי, אמר לו הבורא – תשליך את ככר הזהב לאש, ואני אשלים את המנורה.
מה שאתה לא מסוגל לעשות – אל תעשה.
לפי זה, מובן המשפט "יגעת ומצאת – תאמין" ("אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמין. 'לא יגעתי ומצאתי' – אל תאמין, 'יגעתי ומצאתי' – תאמין". מגילה ו ע"ב).
למה התכוונו חכמים באומרם "יגעתי ומצאתי"? הרי לכאורה המילה "מציאה" לא מתאימה לכאן, שהרי כשאדם מתייגע להשיג דבר, הוא לא "מוצא" אותו באקראיות, אלא הוא הגיע להישגים בזכות מאמציו, הלא כן?
התשובה היא, שמאמץ והישג אינם בהכרח סיבה ותוצאה. הגעה לגדולה אינה תלויה בכשרונותינו וביכולותינו המולדות. רק המאמץ הוא באחריותנו, וההישגים יכולים להגיע או שלא להגיע. ההישג הוא מתנה מאת השם, בדומה ל"מציאה" בה אנו נתקלים באמצע הרחוב. לכן על פי היהדות, ברגע שאתה משקיע מאמץ, אתה כבר נקרא מצליח ("שפת אמת" בפרשתנו).
כל ציוויי הבורא תפורים לפי מידותנו.
זהו לימוד גדול עבורנו. התורה מותאמת לבני אדם, ולכן – אם אדם חפץ לבנות לעצמו מקדש בלב, שיתחיל, וללא צל של ספק הוא יעמוד במשימה. האדם יתחיל ויפתח את הפתח הראשון, ובורא עולם יפתח כנגדו פתחים ושערים רבים אל תוך עולם האושר.
איך מתחילים?
בתחילת הפרשה נכתב כך: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב) . על פניו, מתאים היה לכתוב "ויתנו לי תרומה", לא "ויקחו לי תרומה". מדוע נכתב "ויקחו לי תרומה"?
עומק הדברים הוא כך: יש נתינה ויש נתינה. יש סוג נתינה בה האדם נותן, אולם אין הוא מחסר מעצמו, הוא לא לוקח מעצמו ונותן לחברו. אולם יש סוג נתינה בה אדם לוקח מעצמו ונותן את אותה לקיחה לחברו. ברור הדבר, שהנתינה מן הסוג השני משובחת יותר.
כשהבורא מצווה את בני ישראל "ויקחו לי תרומה", הוא מבקש כך: הסתכלו היטב בתוככי אישיותכם, ומצאו את אותה נקודה המתנגדת לנתינה למשכן, ומאותה נקודה תקחו. זו היא תחילת העבודה בבניית משכנו הפרטי של האדם – לקחת לקיחה מהחלק שמתנגד לנתינה. זו כוונת הפסוק "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה להשם, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ" (שמות לה, ה) – לא כתוב "כל אשר נדבו ליבו", אלא "כל נדיב ליבו". הבורא חפץ לקחת רק ממי שמנדב את הלב והרצון שלו עצמו.
אדם צריך לחפש כל פעם נקודת קושי קטנה, ואת הנקודה הקשה הזו לפורר. לתת מנה קטנה דווקא מהנקודה המתנגדת ליצר הטוב.
רק כך נבנה המקדש שבלב.
הבה נזכור, שהקדוש ברוך הוא נותן מידות לכל דבר. כשאדם רוצה להתקדם רוחנית ולבנות מקדש בליבו, הוא יכול, הוא מסוגל, התורה תפורה לפי מידותיו.
"לא בשמים היא"!