הרב אליהו פורטנוילעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
בתחילת הפרשה, אומר הקב"ה את משה רבינו שיצווה את עם ישראל על בניית המשכן, וזה יהיה על ידי "זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן וכו'", ובסוף הרשימה כתוב "אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן".
והשאלה המתבקשת, מדוע אבני השוהם כתובים בסוף, הרי הם חשובים לא פחות מהכסף וזהב, אם לא יותר מהם, והיה הרבה יותר מתאים לכתוב אותם בתחילת הרשימה של הדברים שמביאים לבניית המשכן?
האור החיים הקדוש מתרץ שלושה תירוצים, ונתייחס לתירוץ הראשון והשלישי, שיש קשר ביניהם: בתירוץ הראשון מתרץ האור החיים, מצינו שהנשיאים הביאו את אבני השוהם בסוף, אחרי שכל עם ישראל הביאו את כל מה שצריך למשכן, וכמו שכותב רש"י [לקמן ל"ה, כ"ז] שהנשיאים אמרו שהם יחכו לראות מה חסר מהתרומה של עם ישראל, וכשראו שלא חסר כלום, הביאו את אבני השוהם. א"כ, אומר האור החיים, אולי בגלל שהנשיאים הביאו את אבני השוהם בסוף, ומצינו שה' הקפיד על כך, וכמו שכתב רש"י שם שלכך נחסר אות משמם (הנשאם בכתיב חסר), לכן כתוב את הדבר שהם הביאו בסוף הרשימה.
בתירוץ השלישי מתרץ האור החיים: הגמרא ביומא [ע"ה.] אומרת שמה שכתוב בפסוק [שם] "והנשיאים הביאו" הכוונה היא לנשיאים ממש – שהעננים הביאו לבני ישראל את אבני השוהם. לכן, אומר האור החיים, כיון שאבני השוהם הגיעו לבני ישראל משולחן גבוה ולא כל טירחה וחיסרון כיס מצידם, לכן זה נכתב בסוף הרשימה של התרומות שעם ישראל הביאו מכיסם ועל ידי טורח.
שני תירוצים אלו של האור החיים, מלמדים אותנו דבר חשוב בחיים: לא תמיד מה שנראה לנו יקר ושווה ערך, הוא הדבר השווה ביותר. המדד של התורה בשווי של דבר, הוא לא בערך הכספי שלו, אלא ההשקעה שהאדם נותן במעשה. אם אדם מתעצל במעשיו, לא עושה את מה שהוא צריך לעשות במהירות אלא מחכה לראות מה אחרים יעשו, זה לא דומה למעשה שאדם עושה במהירות ובזריזות. וכן כשאדם עושה מעשה מעצמו, מוציא מכיסו בשביל זה, זה לא כמו שעושים את זה בשבילו או כשהוא מקבל את זה בחינם.