אוהד שקד-מנדלבוייםהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
הקורא את שתי הפרשות הקרובות, תרומה ותצווה, שלרוב מצורפות זו לזו, תוהה מדוע נכתבו במקום זה, שהרי הן עוסקות בהקמת המשכן.
אולם, עם ישראל עדיין לא חטא בחטא העגל, אלא שחטא זה יבוא בביאור מאוחר יותר, בפרשת כי תישא. אם כך, מדוע הקב"ה הקדים את פרשות אלה לפרשת חטא העגל?
במגילת אסתר אנו רואים שהקב"ה כותב לנו סיפור שלם על סירובה של ושתי להגיע אל המלך, וסיפור נוסף בו מרדכי היהודי מדווח למלך על שני הסריסים המעוניינים להורגו. לכאורה, מה לסיפורים אלו ולסיפור ניסיון השמדתו של עם ישראל, אלא שכמו כאן – הקב"ה מוציא לפועל קודם כל את התרופה ולאחר מכן מביא את המחלה.
או בפשטות – הקב"ה הראה לנו את בניין המשכן שהוא התרופה לחטא העגל, ורק לאחר מכן אנו קוראים על העגל. זאת כדי להגדיל עבורנו את המשמעות של "מקדים תרופה למכה" והבנה בסיסית שאין הקב"ה מעמיד בניסיון אדם שאינו יכול לעמוד בניסיון זה, ואם יחפש – יגלה שה"תרופה" לניסיון זה מצויה אצלו, כנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה, ח) כלומר – בתוך כל אחד. הווה אומר – הפתרון לבעיה, התרופה למכה, נמצא אצל כל אחד ואחד מאיתנו, ומוטל עלינו אך ורק לחפשו.
ועוד מהפרשה, מידות הארון הן "אמתיים וחצי אורכו, אמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו". נשאלת השאלה כמובן – מדוע כל המידות חצויות. רבים מכירים את התירוץ שהסיבה לכך היא לרמז שהאדם צריך לשבור את מידותיו כדי להיות מושלם. אבל תירוץ נוסף ששמעתי פעם הוא שעלינו להבין מכך שאין דבר בעולם שהוא מושלם, שכן אם הקב"ה בוחר לשבור מידותיו של ארון הקודש, בתוכו ישכן את מהותו, קל וחומר שאין אף אדם שהוא מושלם, ועל כן – כמו התירוץ הראשון – יש לשבור את המידות, כדי להגיע למידות הארון – כמעט מושלם.