הקב"ה עונה 'לא' לבקשתנו, לפעמים

בספר "בן איש חי" – דרושים מובא, המשכילים יודעים כי עמקו מחשבות ה' וכסיל לא יבין את זאת: נשמות אלו "התחננו" לפני מלך מלכי המלכים שיחמול עליהם ויוריד אותם לעולמנו פגומים בגופם, וכך הם יזכו לתקן אשר פגמו בעבר בגילגולים קודמים, ולא יעמדו שוב באותם ניסיונות הקשים אשר בעטיים נאלצו לרדת לעולם ולקבל בו תיקונם השלם… נמצא, כי המציאות הנראית כתמוהה – מדוע "נענשו" ברואים אלו, מסתירה את הנהגת השי"ת המרחם על מעשיו וברואיו, ואשר נענה לעתירתם והורידם כרצונם ומשאלתם, כשאינם שלמים באיבריהם ובחושיהם. נשמתם שמחה על כי לא ישובו לכיסלם ויצליחו להשלים את תיקונם. לדרכינו יש רמז בפסוק שלפנינו: "וכי יכה איש" – הוא הקב"ה שנקרא 'איש כדכתיב "ה' איש מלחמה", "את עין עבדו או את עין אמתו" הם עבדיו, יצירי כפיו – ברואי העולם. אל נא תתמה אחר מידותיו ותהרהר בליבך על ה' הרחום: מדוע עשה ככה לברוא אותם בעלי מום, אלא עליך להאמין "לחופשי ישלחנו" – לא בא הנברא הזה לסבול עלי אדמות, אלא לצאת "חופשי" מהיצר המסית והמדיח. ולזה ירמוז גם המשך הפסוק: "ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל" – אם אתה רואה "שן" שנופלת – "שנים שנופלות" – אנשים צעירים המסתלקים מהעולם ללא עת, ואינך מבין מדוע, דע כי אף זה בכדי ש"לחופשי ישלחנו", לטובתם הדבר נעשה. עלינו להבין שלא כולם צריכים לרדת בתחנה האחרונה באוטובוס… יש אנשים שהתחנה שלהם היא התחנה השניה או השלישית, והם אינם צריכים לרדת בתחנה האחרונה למרות שהאוטובוס מגיע לשם. לא אחת אנו מתרעמים: ריבונו-של-עולם! מדוע בחור זה נקטף צעיר לימים?! מדוע חייל זה נקטף ע"י פיצוץ רימון?! איך זה שבחור ישיבה עילוי נדרס למוות בדרכו לתפילה בכותל?! התשובה, שכך רוצה הבורא, והם המתים והנהרגים סיימו תיקונם בעולם הזה. ועלינו להאמין שא-ל אמונה הוא ואין עוול צדיק וישר הוא גם כאשר מתפללים על חולה שיבריא, והחולה נפטר, גם אז זהו רצון הבורא, ומכסת התפילות גם היא עולה לזכות נשמת הנפטר. הרב חנניה צ'ולק שליט"א  בדבריו לפרשת השבוע מביא שלושה סיפורים המחזקים את הנושא שאין להרהר ולערער אחר הנהגתו של הקב"ה בעולמו.

חיזוק מיוחד בנושא זה ניתן ללמוד מסיפורו המפעים של הרב חיים הורוביץ שליט"א: בשנת 1994- תשנ"ד עמד לו חייל דתי בשם נחשון וקסמן ב'צומת הטייסים', והמתין לטרמפ לאזור רמלה. הוא עלה לטרמפ שבו היו חמישה מחבלים ימ"ש, שהתחזו למתנחלים יהודים, והם שבו אותו כבן ערובה.

צה"ל התכונן לקראת מבצע סודי מורכב במטרה לשחרר את החייל נחשון, וכל עם ישראל התאחד בתפילות המוניות 'לקרוע' שערי שמיים להצלת החייל המסכן, שבקלטות וידאו שהתפרסמו בתקשורת התחנן על חייו.

המבצע הצבאי היה אמור להיערך בליל שבת בשעה 11 בלילה. כמובן הציבור לא ידע על התכנונים הצבאיים, אולם באותו יום שישי התאספו ברחבת הכותל המערבי אלפי מתפללים. היה זה מחזה נדיר, רחבת הכותל היתה מלאה כשכולם מבקשים ומתחננים להצלת החייל. ראש הישיבה בה למד נחשון ניגש לומר פרקי תהילים, כשכל עם ישראל חוזר אחריו בדמעות ובתחנונים. אלפי יהודים בכו וזעקו יחד: 'אנא ה' הושיעה נא' את נחשון והצלח את החיילים שיצאו להצלתו. כולם היו בטוחים שאחרי כל זה הקב"ה ישמע את תפילותינו ברצון. האם גם הופיעה בתקשורת וביקשה שידליקו נר שבת להצלת בנה. בליל שבת, לקראת השעה 8 בערב, נערך המבצע. תוצאותיו היו קשות: נחשון נרצח מיד עם חדירת חיילי צה"ל למחבוא המחבלים, מפקד המבצע נהרג וחיילים נוספים נפצעו. המחבלים חוסלו, אך המבצע נחל כישלון צורב. בשעת לילה מאוחרת קיבל ראש הישיבה של נחשון את הבשורה הקשה ומיד צעד רגלית לבית הורי נחשון שבפסגת זאב, כדי להיות עימם ברגעיהם הקשים. הוא הגיע לשם בשעה אחת אחר חצות וראה מחזה נדיר: בית יהודי מאמין, שלמרות הבשורה הקשה על מות בנם לפני שעות ספורות, שומרים על קדושתה של השבת ונזהרים שלא להיות עצובים ולא לבכות ביום הקדוש זה. ראש הישיבה ישב עם אביו של נחשון וחיזקו בדברי נחמה עד שאחר כמה שעות ביקש לחזור לביתו להתפלל תפילת שחרית של שבת.

אביו של נחשון ליווה אותו וא"ל: אני יודע שתהיה הלוויה גדולה מאוד. הרבה אנשים יבואו מכל רחבי הארץ. אני מבקש מכבוד הרב שיספיד את בני הי"ד. ראש הישיבה אמר שלא יהיה לו קל לדבר על נחשון אך הוא מסכים לעשות זאת. אך אז אמר לו האב דבר מוזר: כתוב בספרים הקדושים, שנשמתו של הנפטר נמצאת בלוויה, ומבקש אני מהרב שכאשר בני ישאל אותך שאלה בהלוויה – תענה לו. הרב ההמום חשב שאולי נטרפה דעתו של האב עקב האסון, אך אביו של נחשון הסביר את דבריו:  הרי רק לפני כמה שעות אלפים מעם ישראל התקבצו בכותל המערבי, נשאו עיניהם לשמים והתחננו בדמעות שנחשון יחזור בשלום. אלפי בנים של בורא עולם צעקו אליו: 'אבא! תעזור לנו!'. בהלוויה נחשון ישאל אותך: 'איפה כל התפילות? כולם התפללו וביקשו את אותה בקשה מאבא שבשמים ומדוע היא לא התקיימה? אביו של נחשון אמר: אני אענה לך את התשובה, ואותה תאמר בהלוויה: לילדים יש בקשות רבות מהוריהם. ההורים שאוהבים את בניהם ודואגים להם, עונים להם כמה סוגים של תשובות. לפעמים האבא משיב בהסכמה ואומר לבנו: 'הנה, קח…' או 'עוד שעה אתן לך…', 'מחר אתן לך…', אבל לאבא אוהב יש לפעמים גם תשובה נוספת, והיא: 'לא!', וגם שאבא אומר 'לא' הוא עדין אבא שאומר זאת מדאגה ואהבה, גם כשהבן לא תמיד מבין. אם נעמיק, נראה שאבא שאומר 'לא' הוא לעיתים אבא אוהב יותר ודואג יותר מאשר אבא שאומר תמיד 'כן', כי לאהוב אבא שרק אומר 'כן' אין זו אהבה אמיתית אלא אהבת אינטרסים, בזמן שעם ישראל התפלל והתחנן בדמעות, אבא שלנו בשמים הקשיב לכל מילה, אך התשובה הפעם הייתה: 'לא!' גם 'לא' היא תשובה של אבא אוהב. "יהודי שמאמין ויודע שיש לו אבא בשמים שדואג לו יותר ממה שהוא חושב מקבל את כל גזרותיו באהבה!" ראש הישיבה היה פעור פה מהדברים ויצא מחוזק מהבית "השבור", ואולי נכון יותר לומר "הבית השלם". רק אדם המחוסן באמונתו כצוק איתן, יכול הוא לנחם את מנחמיו.

לא רק גורלו האומלל של משליך האבן הראשונה על זכריה הנביא הובא לידיעתנו באמצעות אותו בחור אומלל, תושב נובהרדוק, אלא גם גורלו של משליך האבן הראשונה על ירמיהו הנביא. וכן היה מעשה, בעיר קראקא חי אברך משי שהקדיש את כל עיתותיו ללימוד התורה הקדושה ולעבודת הבורא, עד שבמשך כמעט כל שעות היממה היה ספון בביתו על התורה ועל העבודה, בלא להראות פניו ברחובה של עיר. ויהי היום ומלך פולין הגיע אל העיר קראקא, לביקור חגיגי. הרחובות לבשו חג, נוקו וקושטו, ותושבי העיר נהרו אל הרחוב הראשי לחזות בכבוד המלכות. היהודים שבעיר ביקשו גם לזכות בברכה הנדירה למדי "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם" (שו"ע או"ח ס' רכ"ד ח).  אותו אברך, עליו נסוב סיפורנו, לא העלה על דעתו לנטוש את הגמרא ולעמוד ברחובה של עיר על מנת לחזות במלך הרכוב על סוסו. כל זה דמה בעיניו להבל שאין בו ממש! ברם, כאשר פרסות הסוסים נשמעו מתחת ביתו, הוא ניגש אל החלון והציץ מבעד לחרכי התריס על מנת לברך את הברכה החביבה, אך אז לפתע פתאום צנחה אבן מקיר הבית, מהמקום בו התגורר האברך, היישר למרגלותיו של המלך. סערה רבתי התעוררה. מיהו זה אשר ההין לנסות ולפגוע בהוד מלכותו?! רגשו הכל, ושוטרי המלכות זינקו אל הבית, חלקם הקיפוהו, וחלקם ערכו בו חיפוש. תוך דקות ספורות הוצא האברך מהבית, פניו חיוורות כסיד, כשידיו ורגליו אזוקות בנחושתיים. הוא האדם היחידי אשר שהה בבית", מסר מפקד המשטרה את הידיעה המרעישה למלך, וככל הנראה הוא זה שביקש לפגוע בהוד מלכותו". טענותיו ותחנוניו של האברך, כי מעודו לא פגע בזבוב, וכי נאמן הוא למלכות ולעומד בראשה, לא הועילו. המלך הזועם לא התמהמה ועל אתר חרץ את דינו למוות, אולם ביצוע גזר הדין נדחה לאחר חגיגות הביקור. בינתיים נפלה אימה וחרדה על יהודי קראקא. הם הכירו בצדקותו המופלגת של האברך המיוחד, ולא היו מסוגלים לחשוב כי הוא יוצא להורג בגין נפילת אבן אקראית. הם הריצו מכתבים ושליחים לשרי המלוכה, על מנת להמתיק את רוע הגזירה, אך לשווא! המלך נחוש בדעתו כי יש למצות את הדין עם האברך, עד תום. אך היהודים לא אמרו נואש. הם שבו והפעילו שתדלנויות רבות, בדרכים שונות ומשונות, ולבסוף ניאות המלך לשלח את האברך לחופשי, בתנאי אחד: שרבה של קראקא ימליץ טוב על האברך ויעיד בהן צדקו כי הוא מכירו כאזרח הגון ונאמן. הכל היו בטוחים שהנה, הגיעה לה הישועה, הרב ישוחח עם המלך על צדקותו של האברך העדין, והלה ישולח בשלום לחיק משפחתו. והנה, דממה רועמת! הרב מסרב לומר מילה! איש לא הבין מדוע, אך הרב מילא את פיו מים. תחנונים לא הועילו, גם לא בכיות וזעקות שבר. וכעבור זמן קצר הוצא האברך להורג, במצות המלך. ואז, כאשר מסע ההלוויה עמד לצאת לדרכו, ביקש הרב הישיש את נושאי המיטה להביא את ההרוג אל בית הכנסת, וכאשר הובאה המיטה – ניגש הרב אל המת וקרא בקול גדול: גוזר אני עליך בגזירת התורה: קומה נא וספר באוזני הנוכחים, על מה ולמה ארע לך כך. ולתדהמת הכל התיישב המת במיטתו, פצה את פיו ואמר: אני הוא נשמת פלוני, אשר השליך את האבן הראשונה על ירמיה הנביא. עשר פעמים שולחתי לעולם השפל הזה על מנת לתקן את אשר עיוותתי, ורק עתה, בגלגול האחרון זכיתי להשלים את תיקוני. נשמתי זכה ונקיה, והרב שלא לימד עלי זכות אצל המלך, צפה הכל ברוח קודשו וסייע בידי להשלים את תיקוני, למען הביאני אל מקומי בשלום. כילה הנפטר לדבר ונח במיטתו, והכל הבינו כי רוח הקודש מפעמת ברבם, ויחדלו מלהתרעם עליו. הנה אבן קטנה שהושלכה על ירמיהו הנביא הובילה לגלגולי נשמה י' פעמים, עד סיום התיקון במוות אכזרי ונוראי.

סיפור דומה בענין תחיית המתים מסופר על המהרש"א, שכיהן כרב בחלם, לובלין, ובסוף ימיו בעיר אוסטראה. יהודי אוסטראה סבלו במשך שנים רבות מצרה צרורה: הדרך לבית הקברות של היהודים עברה ליד כנסיה, ובכל פעם שהיהודים היו עורכים הלוויה ומיטת המת היתה מגיעה ליד הכנסיה – היו הכמרים מצלצלים בפעמונים ומשתמשים בשמות טומאה, וגורמים נזקים חמורים למלווי המת. הגיעו הדברים לידי כך שיהודי אוסטראה נמנעו מלקבור את מתיהם בבית הקברות של העיר, ובמקום זאת היו מוליכים את המתים לקבורה בעיר אחרת. למותר לציין שהדבר גרם צער ועגמת נפש רבה ליהודי העיר. כך נמשך הדבר שנים ארוכות, עד אותו יום בו חלה המהרש"א את חוליו האחרון ונשמתו הטהורה עמדה לעזוב את העולם. בשעותיו האחרונות ביקש המהרש"א מתלמידיו שיוליכוהו לקבורה… בבית הקברות הישן! "אבל רבי" נזעקו התלמידים, "הרי יש שם כוחות טומאה, ואי אפשר להוליך שם לקבורה". אבל המהרש"א הנהן לעומתם ולחש: "יודע אני, ואעפ"כ!", וצירף להוראתו בקשה שיניחו על מיטתו את ספרי חידושיו וכתביו. כשנסתלק המהרש"א לבית עולמו לא עמדה בפני תלמידיו ברירה, ובלב כבד הוליכו את מיטתו בדרך הישנה, אל בית הקברות של העיר – בו לא נקבר איש במשך שנים ארוכות. כאשר התקרבה המיטה לכנסיה והפעמונים החלו לצלצל, הלמו ליבות התלמידים והמלווים, חשש גדול מילא את ליבם לכבודו של רבם. ואז לפתע התיישב המהרש"א במיטתו כמו ניעור משנתו. שפתיו מלמלו כמה מילים, ולנגד עיניהם הקמות של כל הקהל העצום – נבקעה הארץ, והכנסיה על כמריה ופעמוניה וכל תכולתה נבלעה באדמה! פי הארץ נבקע ונסגר מיד, והמקום בו עמדה הכנסיה על תילה – היה ריק ושקט! המהרש"א חזר לשכב במיטתו, והמלווים ההמומים הוליכוהו לקבורה בבית הקברות הישן, ומאז חזרו לקבור שם בני העיר את מתיהם. את הסיפור המופלא הזה סיפר רבי נחמן מברסלב לבתו, שורק'ה, כשבא לבקרה בחוליה (דרך עץ החיים).

יהי"ר שנזכה להשכיל ולהפנים שכל מה שד' עושה לנו (לכלל ולפרט) זה הכל לטובתנו, כדי שנשלים את תיקוננו כאן בזה הגלגול, ונחזיר את נשמתנו נקיה זכה וטהורה אחרי המאה ועשרים שלנו.