הרב משה שינפלדהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
המצווה הראשונה שמשה נצטווה ללמד את בני ישראל, היא פרשת עבד עברי, המובאת בפרשתנו.
מבארי המקרא דנים, מדוע בחרה התורה ללמד קודם כל את עניינו של עבד עברי? וכי לא היה מתאים לצוות קודם על מצוות תפילין, מצוות ברכת המזון או כל מצווה אחרת?
סדר המצוות שנמסרו לישראל אינו מקרי, והוא סודר "בקפידה מרובה". מומלץ מאוד ללמוד את דבריו של ה"אברבנאל" על פרשה זו, אשר מראה כיצד פרשת משפטים כולה מסודרת לפי סדר עשרת הדברות.
נזכיר נקודה אחת מתוך דבריו.
שני לוחות הברית מחולקים לחמש חמש. על לוח אחד נכתבו חמש מצוות הקשורות לבין אדם לאלוקים, ועל הלוח השני נכתבו חמש מצוות שבין אדם לחברו. הדיבר הראשון של עשרת הדברות הוא: "אנוכי השם אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". הדיבר הראשון מבין חמשת הדברות הקשורות לבין אדם לחברו הוא: "לא תרצח".
קניית עבד עברי, נוגדת לכאורה את שתי הדיברות הללו, וזו אחת הסיבות מדוע התורה פותחת במצווה זו. ביחס לדיבר הראשון – בורא עולם הוציא את בני ישראל מבית עבדים, כדי שיעבדו אותו באמצעות שמירת תורה ומצוות, והנה כאן, מתירה התורה ליהודי לקנות לעבדות את אחיו היהודי. לכן, פותחת התורה בעניינו של עבד עברי, והיא מצווה את האדון לא להחזיק בעבד יותר משש שנים.
וכן ביחס לדיבר "לא תרצח". עבדות היא סוג מסוים של רציחה. שעבוד של אדם יכול להיתפס כסוג של מוות, שהרי האדם כולו משועבד לאדונו, הוא משולל חירות ומוגדר מת בחיים. מצוות צדקה נקראת חיים – "וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה, לה), שעבוד של אדם יכול להיתפס כמוות. לכן, מרחיבה התורה בעניינו של העבד, והיא מצווה את האדון לדאוג לרווחתו ולנוחיותו, ובעצם לשקם אותו מהמצב השפל אליו נקלע בתקופת גניבתו.
האלשיך הקדוש (בספרו "תורת משה") מוסיף, שעל האדון לזכור את דברי המשנה במסכת סנהדרין: "לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא… ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין, ד, ו). כל אדם הוא עולם שלם. לכן, אל לו לאדון לזלזל בכבודו של אותו עבד. כל העולם נברא בשבילו.
נקודה למחשבה.
התורה מוסיפה, אם העבד יחליט למאוס בחוויית החיים העצמאיים, ולהמשיך את "נוחיות" חיי העבדות: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי – לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי! וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים (בית הדין), וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה (מזוזה פירושה דפנות הפתח), וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם". העבד נלקח אל בית הדין, שם רוצעים את אוזנו של העבד, כאות על כך שהוא הפך לעבד עולם (עד שנת היובל).
"וכשם שכוחה המשחרר של השנה השביעית אזהרה לעבד, כן אזהרה היא גם, ובראש ובראשונה לאדון ולכל האדונים שאחיהם נהיו להם לעבדים. מוזהרים הם לזכור ולא לשכוח את אדון העולם הטמיר, האחד והיחיד, שרק הוא אדון באמת – אדון אחד ויחיד על אדונים ועבדים. בל ינצלו את מעלת מעמדם ועוצמתם, שיסודה הכסף והכבוד, כדי להחזיק בעבדות בלתי חוקית את אחיהם שנעשו לעבדים" (הרב הירש כא , ו).
כשעם ישראל היו משועבדים לפרעה, הם עבדו בעבודת לבנים קשה, כדי לבנות את עוצמת ממלכת פרעה: "בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" (שמות א, יד, וכן בפרק ה פסוקים ז, ח, ועוד). אלוקים הוציא אותם ממצרים כדי שיעבדו בעבודת "לבנים" רוחנית, וכפי שכותבת התורה בהמשך הפרשה: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד, י). בני ישראל קבלו את הזכות לבנות "לבנים" לצורך בניין מלכות שמים עלי אדמות.