הרב מאיר אסטריקלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
"ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים" (פרק כג פס' ח), וידועה זהירותם המופלגת של חז"ל מן השוחד והדומים לו, וכדוגמת שמואל שסירב לדון אדם שעזר לו במעט לחצות את הנהר, וכאמימר שמיאן לדון באדם שסילק נוצה מעל ראשו (כתובות קה א ויעו"ש עוד).
וסיבת השפעת השוחד על שיקול דעתו של הדיין, נראה היה לומר שהוא משום נגיעת הממון המסמאת את העין ומעוותת את החשיבה. אך כתב החזו"א (אמונה ובטחון ג ל) "שסמכה התורה על החכם שיכול להורות הלכה עצמו אפילו בדבר הנוגע לו ויש בהכרעתו נגיעה לממון רב, כמו להחליט על בהמה שלו שהתעוררה בה שאלה על כשרותה כי נתנה התורה אפשרות לחכם או לדיין להכריע לפי האמת גם בדברים הנוגעים לו אישית", כלומר, שיכול החכם להתמסר לאמת בלא להיות מושפע מנגיעת הממון, וכדפירש רש"י בתהילים (טו ד) "נשבע [הצדיק] להרע ולא ימיר" – נשבע להרע לעצמו ולא ימיר שבועתו ק"ו שאינה ממירה בדבר שאינה לרעתו. ובודאי שאין דייני וגדולי ישראל מושפעים מנגיעת הממון וכדו'.
ועל כן נראה שהטעם שאסרה התורה ליקח שוחד, לפי שאחת המידות המאפיינות והשורשיות בעם היהודי היא מידת "הכרת הטוב", שהרי המצרים על אף אכזריותם והשתעבדותם בעם ישראל מותרים הם לבא בקהל וטעם הדבר – "שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק" (רש"י דברים כג ח), ומאידך אין העמוני והמואבי ראויים לבא בקהל "תחת אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (שם פס' ד) וביאר הרמב"ן שגילו בזה את כפיות טובתם שלא הכירו טובה לאומה שאבי אביהם [אברהם אבינו] הציל את אבות אומתם [לוט – שהוליד לעמון ומואב], ועל כן נצטוונו ליתן את הטריפה לכלב, כהכרת הטוב שלא חרץ לשונו במכת בכורות (רש"י שמות כב ל), וזכו החמורים בקדושת פטר רחם, לפי שסייעו לישראל ביציאתם ממצרים (בכורות ה ב) וכהנה עוד רבות.
ומידה זו מושרשת היא אצל כל יהודי ויהודי ומפותחת היא לאין שיעור אצל הצדיקים והדיינים, ועל כן כאשר נותן אדם שוחד לדיין, מתעוררת אצלו מידה זו ומשפיעה עליו ברצונו וכנגד רצונו, ואע"פ שיודע הצדיק שהמשחד הטיב לו רק בשביל עצמו, מ"מ משפיע הדבר עליו וכעין מש"כ ה"חובות הלבבות" (בהקדמה לשער ג') "כונת כל מטיב לזולתו מבני אדם היא לתועלת עצמו תחלה וכו' ואין זה מונע משבחם והודאתם, מיראה ומאהבה אותם, ומשיב להם גמולם".
ואמנם, הדברים אמורים בטעם הדבר שמתחילה ציוותה התורה שלא ליקח שוחד, אך לאחר שגזרה התורה ואסרה ליקח שוחד, גם במקום שאין הדיין יודע כלל מן השוחד, אעפ"כ תושפע דעתו לטובתו של הנותן, לפי ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוהר שמות קסא א ועוד) וכיון שנכתב בתורה שהשוחד מכהה לחושיו של הדין, נוסף בזה עניין סגולי המשפיע על הדיין, ואין כל דרך להימלט הימנה, וכפי שסיים החזו"א (שם) שמכח קבלת השוחד ניטל מן הדיין מחסה חכמתו והוא עלול לטעויות ושיבושים שלא היה עלול אליהם באופן טבעי.