הרב מאיר אסטריקהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
"אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה וגו'" (כא, ח).
וכתב רש"י "והפדה" – ייתן לה מקום להיפדות ולצאת, שאף הוא מסייע בפדיונה וגו' כיצד, הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו שתי שנים וגו' נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בשישית המנה, טול שתי שלישיות המנה ותצא מאצלך.
ויש להבין לדברי רש"י איזה סיוע נותן האדון, ומה הפסד יש לו בכך שלשם כך נצרך סיועו, דהרי נמכרה במנה ועבדה שנתיים, ועתה האדון מקבל חזרה כל אשר שילם, ארבע שישיות המנה עבור פדיונה. וכן יש לדקדק, שמשמע שאינו מפסיד בפועל, שלא כתוב שהאדון מפסיד בפדיונה, אלא מסייע בלבד.
ויש לבאר בכמה אופנים:
בעלי התוספות והחזקוני מבארים, שבאמה הנמכרת בגיל שש לשש שנים במנה, אין שייך לומר שעבודת כל שנה שווה לחברתה, בשווי שישית המנה. דהרי כל שנה שהולכת וגדלה – עבודתה שווה יותר. וא"כ השנים הראשונות שוות פחות משישית המנה לשנה, והשנים האחרונות שוות יותר משישית המנה. וא"כ כשנפדית לאחר שנתיים, היה צריך האדון לקבל בפדיונה יותר משני שליש המנה, שהרי שווה אז חמש שישיות לערך. וזהו סיועו, שמסכים לקבל רק שני שליש המנה, כביכול נמכרה עבור כל שנה משנותיה הראשונות בשישית המנה.
אך יש לדון לפי"ז, שנמצא שהאדון מפסיד ממש ולא רק מסייע בפדיון, ושמא יש לבאר, שכל זמן שלא פירש שאת השנים הראשונות קונה בסכום נמוך והשנים האחרונות בסכום יקר, אזי הוי כמי שפירש שמחלקים הכסף לששה חלקים שווים, חלק לכל שנה. וכעין זה מצינו (כתובות צג) בשני שותפים שהטילו לכיס, זה מנה וזה מאתיים – השכר לאמצע. שכל זמן שלא סיכמו שהרווחים יתחלקו לפי אחוזי ההשקעה, מתחלקים בחצי. שהרי ללא חלקו של השותף הממעיט לא היה שייך לעשות העסק כלל (רש"י שם). והוא הדין כאן, שאם לא היה משלם על כל השש שנים לא יכול היה לקנותה כלל, (ויש לדון בזה). א"כ כל השנים שוות, ובאמת כשפירש בשעת מכירת האמה שקונה שנה זו בסכום זה ושנה אחרת בסכום אחר, אכן יקבל על פדיונה יותר.
עוד יש לבאר, שמבחינה ממונית לא הפסיד כלום, לפי שכך דרך העולם לשלם על כללות השש שנים סכום מסוים, שמתחלק לשש שישיות שוות, אף שהשנים הראשונות שוות פחות, וכעין זה מצינו בגמ' (בב"ק יא, א) גבי נבלת בהמה וקורת בנין, ששוות אותו סכום אף אם צריך לטרוח בחלק מהן יותר.
וההפסד שיש לאדון יש לפרש בשני אופנים, האחד, על פי דברי רש"י (בב"מ כח, ב) שביאר שיש לשומר אבידה לטפל בבהמת בעל הבית אפילו אם ההוצאות יהיו שוות למחיר הבהמה. משום, שנוח לו לאדם בבהמתו, שכבר מכירה אותו וכבר הרגילה לנהוג כרצונו. וה"ה בענייננו, שעד שהאדון התרגל אליה והיא התרגלה לבית זה, לקח זמן רב. ועתה כשמרשה לפדותה, יצטרך לטרוח לחפש שפחה אחרת, וכן להרגילה לבית. ואמנם אין זה הפסד כספי ממש, אלא אי נעימות וטרחה, ובכך נחשב שהאדון "מסייע" ע"י פדיונה. ועוד, שהאדון מפסיד את שכר המתנת המעות של אותם שנתיים (עיין מנ"ח מצוה מד), ומ"מ אין זה הפסד ממש אלא מניעת רווח, ולכך חשיב כ"מסייע" בלבד.
עוד יש לבאר, שפעמים האדון רוצה לייעדה, ובפרט לדברי הרמב"ן שכתב "כי הקונה בת ישראל לקחתה לו לאשה יקנה אותה, והנה היא מיועדת לו מן הסתם", אלא שממתין האדון עד שתגדל, וכשעתה באה עם הממון לפדותה, נמצא האדון מפסיד היעוד, וכיון שאין זה הפסד ממון אין שייך לומר שהפסיד בפדיונה, אך מכל מקום יש כאן סיוע, כיון שמוותר על הקושי שלו בפדיונה, דלא יעדה.