רק אדם חזק יכול להשפיע

כשיתרו רואה את משה רבינו יושב לשפוט את העם לבדו ללא עזרה הוא מעיר לו ושואל ״מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם?״ (שמות יח׳, פסוק יד׳). לאחר שמשה מסביר לו שהוא צריך לשפוט בין איש לרעהו ולהודיע את חוקי האלוקים ותורותיו, יתרו אומר לו שהוא עושה דבר לא טוב. ״נבול תיבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך״. ואז יתרו נותן עצה למשה למנות תחתיו אנשי חיל שיעזרו לו לשפוט את העם.

אלא שהדבר קצת תמוה, שהרי אם יתרו דואג למשה רבינו שלא יקרוס תחת העומס, אז מדוע הוא שואל ״מה הדבר אשר אתה עושה לעם״? הרי הנזק לכאורה הוא לעצמו ולא לעם. נראה שהוא צריך לשאול אותו מה הדבר אשר אתה עושה לעצמך, שאתה שוחק את עצמך. לכאורה הוא לא עושה שום דבר לעם. בנוסף לכך, אפשר להבין מדוע הוא אומר לו ״נבול תיבול גם אתה״, אבל מדוע שגם העם יבול?

כל אדם רוצה להיות מנהיג, בעל כוח והשפעה. ובאמת כל אחד מאיתנו הוא מנהיג בצורה כזו או אחרת. יש ל״ו צדיקים שמנהיגים את כל הדור, יש מנהיגים של קהילות מסוימות, יש מורים בבית הספר שמנהיגים את התלמידים, יש אנשים שטובים בתחום מסוים ומובילים בו, יש הורים שמנהיגים את ילדיהם ויש גם מנהיגות אישית שכל אחד לוקח פיקוד על עצמו, על הגוף, על היצרים והתאוות וכו׳.

אלא שלפעמים מרוב שאנו רוצים להשקיע בתחום המנהיגות שלנו, יוצא שאנו הולכים בדרך ההפוכה. לפעמים אדם משקיע מעצמו, מוותר ומקריב את עצמו למען האחרים. הוא יעשה הכל כדי שלאחרים יהיה טוב. הוא מרחם על כולם ורוצה להראות את אהבתו המרובה. הוא רוצה להשפיע ולהרבות חסדים על כולם. אבל דווקא כל הדברים האלו עלולים להביא לחולשה גדולה אצלנו. ואם יש חולשה במנהיגות שלנו, אז זה הופך להיות קשה מאוד להשפיע ולהעניק לזולת.

הורה שרוצה לחנך את הילדים שלו, עלול לחשוב לעצמו שהכי חשוב זה שהילדים יאהבו אותו ויהיו מאושרים. ואז הוא נותן לילדים לדרוך עליו, הוא מקריב את כל מה שחשוב לו למענם, מוותר מעצמו בשבילם, הופך להיות המשרת האישי שלהם ונותן להם את כל רצונם. אותו הורה חושב שהוא מרחם על ילדיו, אבל האמת היא שאותו הורה לא שם לב שהוא אכזרי. כי אם נותנים הכל לילד, הוא גדל להיות ילד מסכן שלא יודע להתמודד עם דברים וכל דבר נראה לו מסובך. הרי עשו בשבילו הכל, אז איך פתאום הוא צריך להתמודד לבד ולעשות דברים בעצמו? ילד כזה לא לומד אף פעם שצריך לוותר לפעמים, שלא תמיד מקבלים מה שרוצים, שצריך לפעמים להקריב, שצריך להתאמץ וכו'.

לא מעט הורים שמחנכים בצורה כזו מתפלאים ביותר כאשר הילדים גדלים ובועטים בהם. ההורה אומר שהוא נתן את הכל לילדים שלו, השקיע בהם בכל הכוח, ויתר על כל החיים שלו למענם, ובכל זאת כאשר הילדים גדלים הם לא מסתכלים עליו וכלל לא אכפת להם ממנו. הוא ציפה שלאחר כל ההשקעה וההקרבה, הילדים יעריצו אותו וישקיעו בו. אבל הוא מקבל את ההפך הגמור. זורקים אותו בבית אבות, אין להם זמן לשמוע אותו, צועקים וכועסים על כל מה שהוא אומר ורק מחפשים מה אפשר לקחת מהכסף שלו לעצמם. אלא שאין כאן שום דבר מפליא. זה מובן מאליו שכך זה יהיה, כי זה מה שהם חינכו אותו על פי טבע. ההורים חינכו את הילד שמגיע לו הכל ושההורים עצמם מוותרים על הכל בשבילו ושאפשר לדרוך עליהם ולרמוס אותם, והילד גדל ועושה בדיוק מה שלימדו אותו הוריו. שמגיע לו הכל ושצריך לרמוס את ההורים ואת כל המפריעים בדרך.

כמובן שזה קורה לא רק אצל ההורים. כל ילד יודע שכשמגיע המורה הקשוח מוכרחים ללמוד ולעשות מה שצריך, וכאשר מגיע מורה קליל יותר שנותן לכולם לעשות מה שרוצים, אז כולם צועקים ומפריעים. המורה חושב לעצמו שהוא יהיה חבר של הילדים, אבל אז הילדים רומסים אותו ומראים לו שהם אלו ששולטים כאן. דווקא כאשר רוצים לעזור ולהעניק לזולת, מקבלים בעיטה לפנים. וכאשר נמצאים בשליטה ולא מוותרים לזולת, אז מקבלים כבוד ויחס אוהד.

כך זה עובד גם בכל תחום אחר. כאשר אדם כלשהו צריך להימצא בעמדת שליטה, הוא מוכרח קודם כל לחזק את עצמו. אם הוא עצמו לא יהיה חזק, הוא לא יוכל להשפיע לאחרים, אף אחד לא ירצה לקבל ממנו ובוודאי שהוא לא יצליח להיות מנהיג. רק כאשר האדם שלם עם עצמו הוא יכול להשפיע ולעזור לאחרים. בוודאי שזה לא אומר שצריך חס ושלום להתאכזר לאנשים, אלא לשמור תמיד בעקשנות על האמונה ועל דרך האמת, בלי ויתורים.

לפעמים רואים אנשים שרוצים לעשות תשובה ולהתקרב ליהדות אך מתביישים בזה. הם לוקחים איתם כיפה קטנה שרוב הזמן נמצאת בכיס. הם מתחבאים מאנשים כאשר הם מקיימים מצוות ומשתדלים כמה שיותר להסתיר את היהדות ולהיראות כמו ״חילוני״ רגיל מהרחוב. ואז עם הכיפה הקטנה יש להם תחושה שכולם מסתכלים וצוחקים עליהם, ובאמת רואים פתאום שכולם שואלים אותם שאלות מציקות ומבלבלות על היהדות שגורמים להם למלמל תשובות מתנצלות, כאילו שהם עושים משהו לא בסדר.

אבל אם אותם אנשים ממשיכים את התהליך ולא נכנעים לזרם כדי להיות כמו כולם, אז הם מחזקים את האמונה והביטחון שלהם. ואז קורה דבר לא צפוי, פתאום כאשר אותו אדם הולך עם בגדים מכובדים, כיפה גדולה וזקן, אז אנשים שפוגשים אותו לא שואלים ולא צוחקים. יותר מזה, הם גם לא מצליחים להישאר אדישים, אלא להפך, פתאום הם אלו שמתביישים בעצמם. פתאום הסביבה היא זו שהופכת לנבוכה ומרגישה צורך להתנצל. פתאום אנשים שנראים רחוקים מתורה רק עוברים ליד הכיפה הגדולה שלו ומתחילים להתנצל ולהסביר שבבית הם מניחים כל יום תפילין, או שסבא שלו היה רב גדול, כדי שלא יחשבו עליהם דברים לא טובים.

ההסבר לכל זה הוא פשוט, שכאשר האדם לא בטוח בעצמו, הוא לא יכול להשפיע לאחרים. ואז כאשר רואים אותו עושה דברים שונים ממה שהתרגלו, אז זה מעצבן אותם לראות מישהו כמותם שחושב שהוא יותר טוב מהם. זה כמו לראות חבר לעבודה שהתחיל לעבוד ביחד איתנו בתפקיד זהה לשלנו, שמקבל פתאום קידום רציני להיות מנהל בכיר. פתאום אנחנו חושבים מי הוא בכלל שיהיה המנהל שלנו? הרי הוא בדיוק כמונו! זה מעצבן אותנו. אבל כאשר הוא מסיים את החפיפה, נכנס לתפקיד בביטחון ומבצע אותו כמו שצריך, אז מסתכלים על זה אחרת לגמרי. מעריכים אותו. כאשר האדם מחזק את עצמו מספיק, הוא כבר יכול להשפיע לאחרים ואז אחרים רוצים לקבל ממנו.

רואים את הדבר בכל קשר שיש לאדם עם הזולת ובפרט בקשר הזוגיות שבין אדם לאשתו. בכל קשר ישנה השפעה מהאחד לשני. ישנו משפיע ומקבל. כמובן ששני הצדדים גם מקבלים וגם משפיעים, כל אחד בתחומו. מי שטוב בתחום מסוים משפיע בו, ובתחום שהוא פחות טוב הוא מקבל מהאחר. כדי להשפיע לזולת אנו מוכרחים קודם כל להיות שלמים עם עצמנו. אם לא נהיה מספיק חזקים, אז גם ההשפעה לא תהיה טובה ואז שני הצדדים ייפגעו מכך. אם בן הזוג רק יקריב את עצמו כל הזמן למען השני, אז כל היחסים בסכנה. בשביל יחסים כאלו אפשר היה לגדל כלב שיעשה מה שאומרים לו. ביחסים אמתיים אדם צריך לחזק את עצמו ולהשפיע לזולת. בעל יכול למשל לחשוב שהוא לא רוצה לפגוע בבת הזוג ולכן תמיד לוותר, אבל בסוף היא תשנא אותו כך. כי היא רוצה מישהו שיוכל להשפיע ולחזק אותה. חס ושלום אין הכוונה לא לוותר ולעשות מלחמות, שזה בניגוד מוחלט לדעת התורה, אלא שלפעמים צריך לעמוד עקשנים כדי לשמור על העקרונות החשובים שלנו, וכך גם הסביבה תעריך אותנו יותר וגם הם ישמחו מזה כי הם יוכלו לקבל את השפע שנשפיע להם.

יש מנהיגים שמנסים להתחנף לכולם, שרוצים שכולם יאהבו אותם, שמנסים לרצות את כולם ולהסכים לכל דבר, מנהיגים כאלו הם כלל לא מנהיגים. כשאדם מחפש מנהיג לעצמו, הוא מחפש מישהו חזק שיודע את הדרך ויוכל להנהיג אותו בדרך הנכונה. הוא לא רוצה להרגיש חזק יותר מהמנהיג עצמו כי אז המנהיג הופך לסמרטוט ואין שום טעם בכל ההנהגה. זה כמו שאדם ייקח לעצמו מדריך טיולים, ואז כשהוא יאמר למדריך ללכת בשביל מסוים המנהיג יסכים, ואז מישהו אחר יאמר לו ללכת בשביל אחר והוא יסכים גם אתו, וכך הוא יתחנף ויסכים עם כולם, ובצורה כזו בוודאי שלא יהיה אפשרי להגיע לשום מקום ובוודאי שהם לא ימצאו את הדרך הנכונה. בשביל מה לקחנו מנהיג אם הוא עצמו הולך לפי מה שאנחנו אומרים לו? כל הרעיון הוא שהוא זה שיוביל אותנו. אם המנהיג לא מספיק בוטח בעצמו, אז איך אחרים יבטחו בו?

מנהיג לא יכול להסתכל על מה שהעם רוצה בכל פעם ולהתייחס לכל דבר. אף פעם לא יהיה ניתן לרצות את כולם. מנהיג צריך לעשות את הדברים לטובת העם על פי האמת, גם אם כולם הולכים נגדו. ובאמת אפשר לראות שכל המנהיגים הגדולים הפכו לכאלו בצורה כזו. אברהם אבינו הוכיח את כל העולם, וזה כולל גם את הוריו ומשפחתו, בלי שום משוא פנים כאשר כולם עבדו עבודה זרה. הוא לא התחנף, אלא הלך באמונה שלמה ובמסירות נפש ודווקא בגלל זה הצליח לסחוף אחריו המון אנשים. יוסף הצדיק לא התחנף לאשת פוטיפר שיכלה לתת לו תפקיד חשוב, וגם לא לפרעה ששלט על כל מצרים, ודווקא בגלל זה הפך להיות מלך על כל העולם. משה רבינו ראה בסבל של בני ישראל, עזר להם וטמן את המצרי בחול, למרות הסכנה ולמרות שהוא עצמו גדל בארמון המלוכה ויכל לקבל כל מה שהוא רוצה. הוא הלך נגד המצרים וגם עם ישראל לא קיבל אותו כל כך בברכה והעדיפו להישאר במצרים. אבל העקשנות שלו הובילה להתהוות עם ישראל ולקבלת התורה הקדושה. כאשר מאמינים במטרה בשלמות ולא זזים ממנה כלל, אז הופכים למנהיגים.

כאשר האדם כביכול נלחם על מה שהוא מאמין בו באמת, אז בתחילה נראה שהוא הולך נגד כולם ומזיק להם, אבל לבסוף מתברר שדווקא אותה מרדנות ועקשנות היא שהביאה אותו למנהיגות ואותה מנהיגות היא שעזרה להם. פתאום כולם מגלים שדווקא החוזק של המנהיג וחוסר החנפנות שלו אל העם, דווקא זה מה שהרים את העם. דווקא העקשנות של ההורים היא שחינכה אותנו. דווקא האמונה החזקה של הסובבים אותנו היא שיכולה להשפיע ולעורר אותנו. ואז הרווח הוא לא רק של המנהיג, אלא של כל הסובבים אותו. כל מי שמקבל ממנו זוכה לטעום מאותו שפע.

כאשר ההורים לא מוותרים לילדיהם, אז הילדים מבינים שהם מוכרחים לעשות דברים מסוימים, ואלו יקנו להם ערכים לאחר מכן. כאשר ההורים משקיעים בעצמם, הילדים לומדים להעריך ולתת להם חשיבות. כשמחנכים ילד לכיבוד הורים הוא לומד על החשיבות העצומה שלהם, ומכאן הוא יוכל ללמוד להכיר באביו שבשמיים ולכבדו. הילדים פתאום מבינים שהם לא מרכז העולם לבדם ושאי אפשר לדרוך על כל מי שלא סובר כמותם. לומדים להעריך ולקבל מאותו גורם משפיע. כאשר ההורים חזקים, אז הילדים מרוויחים מכך. כי יש להם על מי להישען, יש להם הורים חזקים לסמוך עליהם, יש להם ממי לקבל דברים. ההורים ישפיעו להם שפע רב והם אלו שיקבלו את אותו שפע ולכן הכל נעשה לטובתם.

כעת אפשר להבין טוב יותר את מה שיתרו אומר למשה רבינו. הרי התורה מעידה על משה שהוא הענו מכל האדם. כאשר משה רבינו נכנס לתפקיד של מנהיג, אז בוודאי שהוא עושה זאת טוב יותר מכולם. אלא שעדין ישנה ענווה שאולי עלולה להקטין את ערכו ולהקריב את עצמו למען העם יותר ממה שצריך. יתרו רואה שמשה יושב כל היום לדון אנשים ולהנהיג את העם לבדו. בדרך הטבע אי אפשר לעשות את זה ואילולא סיוע עצום מהשמיים האדם היה קורס וכולם היו מפסידים מזה. אם הוא יגיד למשה שהוא עלול לקרוס תחת העומס, ספק אם משה יקשיב לו, שהרי הוא מוכן להקריב מעצמו ולקרוס למען העם. לכן יתרו אומר לו שהעם עצמו הוא שייפגע מכך. שהרי אם משה לא יהיה חזק מספיק כדי לתפקד כמנהיג, אז העם הוא זה שיפסיד בעיקר.

אפשר לתאר לעצמנו שאם משה יושב כל היום לדון את העם, אז לא נשאר לו הרבה זמן להשקיע בעצמו. ואז הוא עלול לוותר על אכילה ושתייה, לוותר על רגע של שקט לעצמו ולוותר על כל דבר שיהיה לעצמו. במקרה כזה הוא עלול להיחלש ואז יהיה לו קשה יותר לבצע את תפקידו כראוי. אם הוא לא יבצע את התפקיד כראוי אז כל העם מפסיד מזה. לכן יתרו שואל אותו מה הוא עושה לעם.

לפעמים דווקא פסק זמן מהעבודה יכול לגרום לנו לעבוד טוב יותר. לפעמים עצירה בתחנת דלק לתדלוק ורענון תביא לנו כוחות חדשים לנסוע למרחקים. לפעמים דווקא הגבלה מסוימת עלולה להביא אותנו לפרוץ גבולות גדולים יותר. באותו רגע זה נראה כמו נסיגה ועיכוב, אבל לטווח הארוך כולם מרוויחים מזה. על אחת כמה וכמה שעלינו לקחת הפסקות משגרת החיים שלנו כדי לחשוב על החיים שלנו ולערוך חשבון נפש. כל דקה של תפילה תביא לנו כוחות מחודשים וכל התבוננות וחקירה של עומק הדברים יביאו לנו ראייה רחבה ואמתית יותר.

לפעמים נחשוב שאנחנו לא רוצים להשקיע בעצמנו ושאנחנו מוכנים להקריב למען אחרים, אבל אם נקריב, אז אותם אחרים הם שיסבלו מזה הכי הרבה. אנחנו חושבים שאנו מועילים להם, אבל זה נזק עצום. אדם יכול להקריב את עצמו למען הילדים שלו, אבל אז הם יגדלו חס ושלום בלי אבא ויהיו מסכנים שהולכים בדרך לא טובה. במקום זה עדיף לחזק את עצמנו וכך נוכל לתת מעצמנו לסביבה. נוכל לעזור ולתרום הרבה יותר בצורה שכזו. השם יתברך יזכה אותנו להתחזק ולהשפיע שפע גדול לכל העולם כולו.