אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה

מקובל להסביר את קביעה זו של חז"ל כך: "אדם שאינו עוסק בתורה ופרק את עול המצוות, משועבד הוא ליצרו הרע ובכך איבד הוא את חירותו".

לכאורה, במציאות הדברים נראים הפוכים, שהרי אדם השומר מצוות משועבד הרבה יותר מהאדם שאינו שומרן. אשליית "עודף החופש" של פורק עול ומצוות נובעת מעצם העובדה שהוא פועל כרצונו ולפי שיקול דעתו בלבד ואינו מקבל תכתיבים כפויים שאינם לרוחו.

מכאן המסקנה (המוטעית) שקבלת חוקים שאינם תלויים בחוות דעתו האישית של האדם, שוללת את חופש הפרט שלו. בהתאם לכך נוצרה טעות מרה בכינוי האדם שחיי ללא עול התורה והמצוות כאדם חופשי.

"האדם החופשי" מבצע את פעולותיו ע"פ קריטריון אחד בלבד – רצונו בעשיית הפעולה, ללא כן לא היה מבצע את הפעולה. לעומתו, אדם דתי מקיים מצווה מסוימת בגלל חובתו. רצונו של אותו אדם אינה רלוונטית, הוא חייב בקיום המצווה כי זה רצון האלוקים וכך נצטווה. כל סיבה או טעם למצווה אינו מעלה או מוריד את עצם חיוב קיומה. על כך בפשטות, הדברים נתפשים כך – "רצון האדם החופשי" מתקשר עם המושג "חופש" ו"חובת הדתי" מתקשר עם המושג "שעבוד".

לצורך תיקון טעות נפוצה זו, נתחיל עם דוגמא קיצונית. אדם שתאוותו הגדולה היא רציחת אנשים. והנה, אדם בעל תאווה גדולה זו נענה לתאוותו ועשה מעשה, אם יוכח ע"י רופא שפועלתו נעשתה מתוך צורך אישי עליון לציית ליצרו, יצא הרוצח זכאי במשפט. הנימוק, אדם זה פעל באופן אינסטינקטיבי, על כן אין הוא אחראי על מעשיו, כי אין הוא חופשי לבחור בין רצונו לרצון החברה. דוגמא קיצונית זו באה להמחיש לנו שההישמעות האוטומטית ליצר מבטאת בפועל שעבוד מוחלט.

טיעון זה מוכיח שככל שההישמעות ליצר גדולה יותר, כך גדלה ההשתעבדות. הטענה שתישמע כנגד שיקול זה היא שבאדם נורמטיבי קיים שיקול דעת – אם להישמע או לא להישמע ליצרו.

והתשובה לטענה היא – שיקול דעת הינו יצר. להישמע לשיקול הדעת זו אינה חירות. שיקול דעת אינו גורם על סיבתי. כל שיקול דעת מבוסס על סיבות סובייקטיביות המבוססות על נתוניו האישיים של האדם שעליהם אין לו שליטה (נורמות החברה, מצבי הרוח, כבוד, גאווה, אופנה וכדומה).

המסקנה המידית, ששעבוד האדם הוא מוחלט כי אין פעולה שאדם עושה ללא הביקורת של שיקול דעתו. לפנינו פולחן של עבד המשועבד לשיקול דעתו. אם כן, איך אפשר להשתחרר מהמצב המביך הזה? רק אם האדם יעשה פעולות שאינן פונקציה של שקול דעתו, פעולות "על סיבתיות", דהיינו שהסיבה אינה הכרח לקיום הפעולה.

פעולות אלו יכולות להיות אך ורק המצוות שאנו מקיימים, שניתנו לנו ע"י האלוקים. אין המצוות עומדות לביקורת ואין הם זקוקות לשיקול דעתנו. קיום מצוות אינו דבר טבעי עם גורם סובייקטיבי המחייב קיום פעולה.

לסיכום, הבחירה החופשית שניתנה לאדם היא בחירה בין שיעבוד לחירות. רק כאן קיים העיקרון של הבחירה החופשית. ברגע שהחליט האדם לבחור בשעבוד, קרי עשיית פעולות שלהן רק סיבה הניתנת להסבר אנושי ע"י האדם בלבד- איבד האדם את חירותו ולכן – קיום מצוות=חירות אמיתית, ואי קיום מצוות=שעבוד. ובמשפט אחד – "אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה"