כוח הציור

כבר תקופה ארוכה שמפורסמים בעולם מחקרים רבים, המעידים שדיבור בטלפון סלולרי בזמן נהיגה, מסיח את דעתו של הנהג ומהווה גורם דומיננטי לתאונות קטלניות.

בשנים הראשונות להמצאת הטלפון הסלולרי, הפונקציה העיקרית שבו הייתה שיחה. ההתפתחות המסחררת של הטכנולוגיה, גורמת לכך שפונקציית השיחה הופכת לזניחה ושולית, והוא משמש בעיקר כמשרד נייד, תעסוקה לשעות ה"פנאי" ולאינספור פונקציות נוספות. מציאות זו, מגבירה את הסיכון לתאונות דרכים בעקבות שימוש בטלפון תוך כדי נהיגה בעשרות אחוזים.

לא צריך מחקרים שיוכיחו זאת, שהרי כמעט כל מי שמחזיק רישיון נהיגה מכיר את הסיטואציה הבאה: הוא מביט במסך הקטן רק לשנייה – רק כדי לקרוא הודעה או לראות מי מחייג אליו, וכשעיניו מתרכזות שוב בכביש, הוא שם לב שרכבו סטה מהמסלול וכמעט שהתנגש ברכב השועט לצדו. פעמים הוא מוצא את עצמו קרוב מאוד לגדר הבטיחות, או לרכב הנוסע לפניו.

כשאדם חווה חוויה מוחשית של סכנת חיים בעקבות חוסר ריכוז בנהיגה, וברור לו בשכלו שעל עיסוק שכזה עלול הוא לשלם בחייו, האם הוא יפסיק ממנהגו להתעסק עם הטלפון בשעת הנהיגה?

סיטואציה נוספת: הוא נוסע במהירות מופרזת, והנה הוא רואה בעיניו כיצד הרכב שלפניו מאבד שליטה, מתהפך ומתרסק.

האם הוא ימשיך לנסוע במהירות מופרזת?

התשובה אינה אחידה, אולם ביחס לרוב האנשים התשובה היא כזו:

הוא כן יפסיק להתעסק בטלפון בזמן הנהיגה או לנהוג במהירות מופרזת, אך לפרק זמן קצר מאוד. מספר דקות, מספר שעות או מספר ימים – תלוי בעוצמת החוויה. כעבור פרק זמן, הוא ישוב וינהג בחוסר זהירות, עד החוויה הבאה.

מדוע זה כך? מדוע בדקות שאחרי החוויה הוא נוהג בזהירות, וכעבור זמן מסוים כבר לא? וכי השתנה משהו בידיעה שלו? וכי הוא לא יודע שמסוכן לנהוג בחוסר זהירות?

התשובה היא: תבונה, ידיעה ושכל, אינם מהווים גורם יחידי בזירת ההחלטות של האדם. אדם לא מנווט את חייו רק לאור ידיעות שכלו ותבונתו. אדם יכול לדעת טוב מאוד, אולם הידיעה איננה רלוונטית כאשר קיימים אינטרסים או הסחות דעת.

כדי שהידיעה תשפיע באופן מעשי על התנהגותו של האדם, זקוק הוא לפקטור נוסף – פחד והרתעה. תכונת הפחד, בכוחה לרסן את האדם.

כאשר אדם נמצא תחת השפעת הפחד, הפחד הוא זה שגורם לו לשנות דפוסי התנהגות, אולם כאשר אין פחד ריאלי, למרות שהידיעה נשארת אותה ידיעה, היא כבר לא כל כך רלוונטית. לכן, אם נשוב לדוגמא של נהיגה בזהירות – כאשר הנהג נמצא סמוך לחוויה והפחד עדיין זורם בעורקיו, הוא ישנה את דפוס ההתנהגות שלו, אולם כאשר הפחד נמוג והידיעה נשארת במוח, הסיכוי שאדם יפעל לאורה אינו גבוה במיוחד.

כך טבעו של אדם. הוא זקוק לגורם נוסף כדי להשתנות, חוץ מעצם הידיעה.

כלפי מה הדברים אמורים?

פרשת "יתרו" עוסקת בליבת היהדות – מעמד הר סיני ומתן תורה.

מעמד זה הוא יסוד היסודות של העם היהודי. חוץ מעצם המעמד – בו זכה העם כולו להתעלות לדרגת נבואה, הם שמעו גם את עשרת הדברות, כאשר שתי הדברות הראשונות נאמרו מפי בורא עולם בעצמו. לבני ישראל היה קשה לעמוד מול חוויה רוחנית עוצמתית שכזו, והם פנו למשה בבקשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו). בעקבות בקשתם, משה אמר את שמונת הדברות האחרות, וכפי שכותבת התורה: "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות יט, יט).

מדרשי חז"ל רבים מתארים, שמלאכים וכוחות רוחניים ניסו כביכול "למנוע" מאלוקים להוריד את התורה מהשמים אל הארץ, והם הציגו בפניו טענות שונות מדוע לא כדאי לתת את התורה לבני אדם בני תמותה.

נעיין בפסוקים בספר איוב, המספקים לנו הצצה אל קטע אחד מתוך "מאחורי הקלעים" של מתן תורה:

"וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה? לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא, וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי… אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ" (איוב כח, יב-כג).

הפסוקים מתארים תהליך של חיפוש אחר החכמה, חיפושים שמתנהלים בין היתר גם בתהום, בים, באבדון ובמוות. התלמוד (שבת פט) שופך עליהם אור:

"אמר רב יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם! תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך (השטן) אצל ארץ, אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו: "אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ". הלך אצל ים ואמר לו: אין עמדי! הלך אצל תהום, אמר: אין בי, שנאמר: "תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא, וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי… אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ". חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה! אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה! בדאי אתה! אמר לפניו: רבונו של עולם! חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך – "זכרו תורת משה עבדי"  (מלאכי ג, כב).

מסרים רבים עולים מדברי חכמים אלו, מנקודות ראיה שונות ומגוונות, וראוי להרחיב בהם רבות. בשורות הבאות נראה נקודה אחת אקטואלית, הקשורה לדברים שהזכרנו.

ישנה תמיהה על מדרש זה. כיצד יתכן, שהשטן – שהינו כוח רוחני, פנה אל הבורא בשאלת "תם" – "תורה היכן היא?", וכי הוא לא ידע שהתורה ניתנה לישראל?

כדי להעצים את התמיהה, נעיין בשני מדרשים בהם מוזכר בבירור, שאין שום בריה ובריאה בעולם שלא ידעה על מעמד הר סיני. כך כותב המדרש: "בשעה שנתן הקדוש ברך הוא את התורה, השתיק העליונים והתחתונים, והיה העולם תוהו ובוהו כאילו לא היה בריה בעולם. ציפור לא צווח (צייצה), עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול "אנכי השם אלהיך" – קול גדול ולא יסף (מדרש שמות רבה, כט).

ישנו מדרש נוסף:

"כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, הרעיש את כל העולם כולו על יושביו. כיון ששמעו בבליים את הקולות, נתקבצו אצל בלעם, אמרו: כמדומים אנחנו שהמקום מאבד את עולמו, אמר להם: והלא כבר נאמר "ולא יהיה עוד מים למבול". אמרו לו: הקול הזה מה הוא? אמר להם: "השם עוז לעמו יתן" ואין עוז אלא תורה" (מדרש תנחומא צו, יב).

בל נשכח, שמתן תורה הוא התכלית של הבריאה, וכפי שראינו פעמים רבות שהבורא "התנה" עם כל מעשה בראשית, שאם בני ישראל יקבלו את התורה יהיה להם קיום, ואם לא – לא, וכפי שכותב הנביא ירמיהו: "כֹּה אָמַר השם, אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה).

הבריאה כולה "השתתפה" במעמד זה – "אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי השם, זֶה סִינַי, מִפְּנֵי השם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שופטים ה, ד-ה). הבריאה כולה הייתה "שותפה" במעמד הר סיני, ואין מי שלא שמע על כך. כיצד יתכן שהעולם כולו ידע על מתן תורה, ואילו השטן לא יודע מאומה מכך? וכי דווקא השטן – שהוא הכוח המנוגד לתורה, לא ידע שהתורה ניתנה לישראל?

שאלה זו שואל ה"תוספות" במסכת שבת שם.

התשובה שהתוספות עונה היא, שבורא עולם אכן "ניטרל" את השטן בשעת מתן תורה, וניתן לעיין שם בדבריו.

אולם לאור הדברים בהם פתחנו, המדרש מקבל אור חדש. זהו כוחו ומהותו של השטן – הכל ברור, הכל נהיר, הכל מובן, ובכל זאת השטן "עיוור". הוא מבחינתו לא רואה כלום. השיטה המרכזית של היצר הרע היא להתעלם לחלוטין מהשכל הישר. אנו יודעים שמידת הכעס עלולה להיות הרסנית,  ובכל זאת אנו כועסים פעם אחר פעם. אנו יודעים שנתחרט על מעשים רבים, ובכל זאת אנו עושים אותם. זהו כוחו של השטן. הכל ברור, אבל הוא עיוור.

העולם כולו "משתתף" במעמד הר סיני, הטבע "צועק" – הנה מתן תורה, אולם השטן שואל – היכן התורה?

השטן מעוור את עיני האדם, וגורם לו להתעלם ממציאויות וידיעות כל כך ברורות.

אדם יודע שדברי התורה אמת הם, אולם עדיין קשה לו לקיים אותם. מה הפתרון?

להכניס יראה ופחד ולתחזק אותם. נבאר את כוונת הדברים:

התורה מתארת, שבמעמד הר סיני, בני ישראל היו במצב של חרדה – "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה (שמות יט, טז). וכן בפסוק נוסף: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו השם בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד" (פסוק יח).

מדוע הבורא נתן את התורה עם "תפאורה" של פחד וחרדה?

משה רבנו בעצמו אומר את התשובה:

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ! כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (שמות כ, יד-טז).

מטרתה של החרדה הייתה להביא את בני ישראל למצב של יראת השם, בנוסף לאהבת השם שהייתה בהם כתוצאה מנסי מצרים. כשיש ידיעות שכליות, פלוס פחד חיובי, האדם מתחיל לנוע קדימה.

עלינו לזכור את הטכסיס בו אוחז היצר הרע – להתעלם מעובדות, ועלינו ליצור לעצמנו מגיני מלחמה – שאחד המוצלחים שבהם הוא חרדות חיוביות.

ידועה המסורת האומרת, שהר סיני היה עטור בפרחים מלבלבים במעמד מתן תורה (משנה ברורה, אורח חיים סימן תצד), וכן, העולם כולו התמלא בבשמים ובריחות משכרים, אולם יחד עם זאת – העם נחרד.

זהו השילוב המנצח –

פרחים ופחד, שלובים זה בזה.