נגד הזרם

אף אומה לא נותרה אדישה לנוכח אחד האירועים הגדולים ביותר שהיו בהיסטוריה – קריעת ים סוף.

קריעת ים סוף לבני ישראל והטבעת המצרים בים, חתמו את מערכת עשרת המכות, ושחרורם של בני ישראל ממצרים היה סופי.

ביום השלישי לבריאת העולם, קבע הבורא שטבע המים יהיה להיקבץ אל מקום אחד: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים, וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" (בראשית א, ט-י).

מאז ראשית הבריאה, המים לא שינו את טבעם, והם תמיד שאפו לזרום למקום נמוך. אולם כשהבורא קובע אחרת, המים נשמעים מיד לציוויו והם משנים את טבעם (ברחבי המדרש מובאים אירועים בודדים של שינוי טבע המים גם ליחידים, אולם וודאי לא בסדר גודל כפי שהיה בקריעת ים סוף).

ואכן, בקריעת ים סוף, עמדו המים כחומה בצורה מימינם ומשמאלם של בני ישראל, והם עברו בתוך הים, ביבשה. כשבני ישראל סיימו לעבור, הורה הבורא למים לשוב אל מצב הצבירה הראשון – "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ" (יד, כז).

המדרש (על הפסוק בבראשית "יקוו המים") כותב כך: "תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם הים, שיהא נקרע לפני ישראל. זה מה שכתוב: "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו", לתנאו שהתנה עמו". כלומר, כשהבורא טבע את טבע המים בראשית היצירה, הוא התנה עמהם, שיהיו זמנים בהם טבעם ישתנה.

מאז קריעת ים סוף, היו פעמים נוספות בהן שינו המים את טבעם. אחת הפעמים הייתה כאשר בני ישראל הוצרכו לחצות את נהר הירדן כדי להיכנס לתחומי ארץ ישראל, בהנהגתו של יהושע. כשנושאי ארון הברית הגיעו לנהר הירדן, הירדן עצר את זרימתו עבורם והמים נעמדו (יהושע ג, טו-יז).

התלמוד (חולין דף ז), מביא מעשה על אחד מגדולי התנאים – רבי פינחס בן יאיר, שזכה אף הוא ל"קריעת נהר" פרטית משלו. נראה את המעשה, נבין את משמעותו, ונקבל ממנו תובנות משמעותיות לחיינו.

"רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל (הלך בדרך) לפדיון שבויים. פגע ביה בגינאי נהרא (בדרכו הוא היה מוכרח לחצות את נהר "גינאי"), אמר ליה (אמר לו – רבי פנחס לנהר): גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך (מצוות פדיון שבויים), ואני הולך לעשות רצון קוני (הטבע שאלוקים טבע בי – לזרום), אתה – ספק עושה ספק אי אתה עושה (לא בטוח שתצליח במשימתך לפדות שבויים), אני וודאי עושה. אמר ליה (רבי פנחס לנהר): אם אי (אין) אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! חלק ליה (נחלק לו הנהר). הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא (היה שם אדם שהיה נושא חיטים לפסח), אמר ליה (רבי פנחס לנהר): חלוק ליה נמי להאי, דבמצווה עסיק (חלוק מימך גם לזה, שעוסק במצווה), חלק ליה. הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו (היה שם גם סוחר ערבי שהתלווה אליהם), אמר ליה: חלוק ליה נמי להאי, דלא לימא: כך עושים לבני לויה? (אמר רבי פנחס לנהר: חלוק מימך גם לסוחר, שלא יאמר: כך עושים לבני לויה?) חלק ליה".

(התלמוד שם דן האם הנהר נחלק שלוש פעמים – לכל אחד בנפרד, או רק פעם אחת, והוא חזר לזרום רק כאשר עברו שלושתם).

לפני שנדון בפרטי מעשה מיוחד זה, נזכיר את דבריו של ה"אור החיים" הקדוש בפרשתנו (שמות יד, כו): "תנאי זה (של קריעת ים סוף) הוא בכלל התנאים שהתנה השם עם כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא… כל צדיק וצדיק שיעמוד אחר קבלת התורה, יביא בידו שטר חוב אחד לכופו ליחלק לפניו. ותמצא, שכשלא רצה ליחלק לרבי פנחס בן יאיר ולהמתלווה עמו – רצה לקונסו, ופחד הים ממנו".

ניגש לעצם המעשה.

דיו רב נשפך אודות משמעותו של מעשה זה, נעיין בדבריו של בעל ספר "עוללות אפרים" (חלק ב מאמר שסח).

הזכרנו מספר פעמים, שהתורה נדרשת בארבעה רבדים – פשט, רמז, דרש וסוד.

סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף הוא פשוטו כמשמעו, ומצוות רבות נעשות זכר ליציאת מצרים.  ברובד הדרש, תהליך יציאת מצרים משמש גם כדוגמא עבור כל אדם ואדם, כיצד אפשר להיגאל מכבליו של היצר הרע, ולצאת מן המיצר אל המרחב.

המילה "מים", בין היתר, משמשת כמשל לנסיונות העולם הזה. ניתן לראות זאת במי המבול, בסיפורו של יונה הנביא, ובמקומות נוספים.

כדי שבני ישראל יוכלו לצאת באופן טוטאלי ממצרים, לא רק יציאה מבחינה פיזית, אלא בעיקר מבחינה רעיונית – מחשבתית, ולקבל את התורה, הם היו מוכרחים "לחצות את הים". כלומר, היה עליהם להתמודד בהצלחה מול אתגרי העולם הזה.

שלמה המלך כותב בשיר השירים: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (ח, ז). כוונתו כמובן לאהבה השוררת בין ישראל לקדוש ברוך הוא. על איזה מים ואילו נהרות מדבר שלמה, שהם לא יוכלו לכבות את אש האהבה?

גם בפסוק זה, כוונתו לניסינות העולם הזה. שלמה אומר, שכל סוגי הניסינות והקשיים, אינם אמורים לכבות את שלהבת האהבה הבוערת בעוצמה בין האדם לבוראו.

נבאר את הדברים:

שני ניגודים מרכיבים את האדם – גוף ונשמה. הגוף בדרך כלל נוטה לסיפוק הצרכים הגשמיים, והנשמה נוטה לכיוון ערכים רוחניים.

שני מונעים עיקריים מנסים לפגוע בעבודתו הרוחנית של האדם: א. עצם התאוות החומריות וההנאות שהגוף משתוקק אליהם מצד עצם טבעו. דוגמא: לאדם יש נטיה טבעית לעצלות, לגאווה, לסיפוק יצרים וכדומה. ב. היצר הרע שבאדם, שהוא כוח נוסף על הכוח המתאווה הבסיסי שבאדם. כלומר, אלוקים ברא כוח רוחני מיוחד, שתפקידו לנסות להסיט את האדם מדרך הישר ולאתגר אותו.

אם כן, חוץ מהנטיה הטבעית שיש לאדם לכיוון הגשמיות מצד עצם ברייתו, הוא גם נאלץ להתמודד מול כוח "חיצוני" – יצר הרע המפתה אותו ללא הפסקה.

הכוח המתאווה הבסיסי שבאדם, מתאווה בדרך כלל לדברים שיפיקו הנאה, ואילו היצר הרע, מפתה את האדם להיכשל לא רק בדברים שיש בהם הנאה לגוף, אלא באופן כללי – להכשיל את האדם ללא סיבה מוצדקת.

כשדוד המלך התפלל לבורא שיתן לו כוח להתמודד מול היצר הרע, הוא התפלל על שני הסוגים שהזכרנו: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי…" (תהלים סט). "יון מצולה" פירושו טיט ("מטיט היון" – תהלים מ). דוד אומר לבורא שהוא טובע בטיט, ובנוסף – מים רבים שוטפים אותו. דוד מבקש על שניהם: א. "הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה" ב. "אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם, וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה".

התאוות החומריות משולות לטיט. טיט זהו חומר דביק, עבה וגס. זהו משל לתאוות הגוף החומריות. אולם דוד מתפלל גם על "אנצלה משונאי וממעמקי מים". יש לו שונא. מי הוא השונא? היצר הרע – אותו כוח שתפקידו לאתגר את האדם.

אלוקים ברא את האדם בעל גוף, בעל "טיט", הטיט לא שונא את האדם. הטיט זוהי מציאות חייו, ועל האדם לדעת כיצד להיחלץ ממנו, או יותר נכון, כיצד להשתמש בו עבור בניין חייו.

נשוב לרבי פנחס בן יאיר.

רבי פנחס בן יאיר הלך בדרך כדי לפדות שבויים.

מיהו השבוי? והאם הוא הצליח לפדות אותו? התלמוד לא מזכיר מאומה אודותיו.

השבוי, או יותר נכון – השבויה, היא הנשמה. הנשמה – שהיא חלק אלוק ממעל, שבויה בתוך גוף. התלמוד מספר (ברובד העמוק יותר), על ההתמודדויות והקשיים שרבי פנחס היה צריך לצלוח אותם בדרכו אל החירות הפנימית, ולהשגת התורה הקרויה "חירות" ("חרות על הלוחות. אל תקרי חרות אלא חירות" – תנא דבי אליהו זוטא, יז).

בדרכו, פגע רבי פנחס ב"גינאי נהרא". "גינאי" משמעותו "גן". "גן" הינו מקום בו יש דברים יפים, המפתים ומושכים את לב האדם. זהו כנגד הטיט, כנגד כוחות הגוף המושכים את האדם לכיוונם. "נהרא", זה היצר הרע הנוסף, המשול למים.

כדי שרבי פנחס יצליח לפדות את השבויה ולתת ביטוי לנשמתו, הוא היה מוכרח לחצות את הנהר. כשם שבני ישראל היו צריכים לקרוע את הים כדי להגיע אל  מדבר סיני ולקבל  את התורה, כך רבי פנחס במסעו האישי, היה צריך לחלק את הנהר.

הוא ביקש מהנהר "חלוק לי מימך". רבי פנחס רצה לעבור בין שני חלקי הנהר, כלומר, להצליח לצלוח את שני חלקי היצר הרע, וכך להצליח לפדות השבויה ולתת דרור לנשמה.

כשהוא הגיע לנהר, הוא ביקש ממנו שיחלוק לו מימיו. כלומר, הוא "אמר" לנהר, שהוא רוצה לעבור בשלום, ושיצר הרע לא יעוד בדרכו. אולם הנהר "ענה" לו שלא! מדוע? משום שכך ברא הבורא את האדם – באופן שעליו להתמודד. זהו משחק החיים. אין מנוחה בעולם הזה. איך אמר הנהר? אני וודאי עושה רצון קוני, אתה לא יכול להשתחרר ממני.

אולם רבי פנחס היה נחוש ואמר לו, אם אתה לא חולק לי את המים, אגזור עליך שלא יעברו בך מים לעולם. כלומר – יש בכוחי לשבור לגמרי את היצר הרע.

מה קרה בסוף? הנהר חלק את מימיו. כלומר – במצב רגיל, הנהר זורם בחוזקה. מתי אדם יכול לחצות בשלום את נהר החיים מבלי להיסחף אחר תככי היצר? התשובה טמונה בדבריו של רבי יוחנן: "אמר רבי יוחנן: אשריכם ישראל, בזמן שעוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, יצרם מסור בידם, ולא הם מסורים בידו" (תלמוד בבלי, עבודה זרה ה ע"ב).

אלו שלושת גלגלי ההצלה – תורה, מצוות, גמילות חסדים. שלושת גלגלי ההצלה הללו, מרומזים בסיפור של רבי פנחס בן יאיר. היכן?

הנהר נחלק עבור שלושה אנשים. לרבי פנחס עצמו – שהיה בדרכו לפדות שבויים. הזכרנו קודם, שברובד הדרש, "פדיון שבויים" הכוונה ללימוד התורה, הקרויה חירות. האדם השני שהוצרך לחצות את הנהר, נשא על גבו חיטים לפסח. זוהי דוגמא למצווה. האדם השלישי שהנהר נחצה עבורו, הוא כמו שאמר רבי פנחס – עבור לווית אורחים, זהו חלק ממצוות גמילות חסדים.

כשאדם עוסק באחד משלושת הדברים הללו, יש בכוחו להכריע את היצר הרע.

המילה "הצלחה" לקוחה מהשורש "צלח". אי אפשר להגיע להצלחה בלי לצלוח קשיים.

כל אחד מאתנו יכול לחצות בשלום את נהר החיים, אולם מומלץ מאד להצטייד בשלושת גלגלי ההצלה – תורה, מצוות, גמילות חסדים.