הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
העיירה כולה הייתה כמרקחה. תושביה קבלו סוף סוף את ההודעה המרגשת, שביום מסוים תגיע הרכבת לתחנה החדשה הממוקמת בסמוך לעיירה, וזאת לאחר תקופה ארוכה בה פועלים זריזים עמלו על בנייתה של מסילת הברזל. רוב אנשי העיירה שמעו על המילה "רכבת" רק באגדות, אך מעולם לא זכו לראותה בעיניים. בהגיע היום המיוחל, הצטופפו אנשי העיירה ברציף והמתינו בהתרגשות לבואה.
גם רב העיירה ותלמידיו הרבים יצאו לחזות בפלא הגדול, והרגע המיוחל הגיע. הרכבת באה.
לפני שהרב ותלמידיו עזבו את הרציף ושבו אל עיירתם, התקרב הרב אל קרונות הרכבת, והחל למשש ולגעת בכל קרון וקרון, עד שהגיע לקטר. כשראה הרב שתלמידיו התפלאו מדוע עשה זאת, הסביר להם: מיששתי את כל הקרונות והרגשתי שכולם קרים. רק הקטר היה חם מאוד, כתוצאה מהקיטור. למדתי מכך מוסר השכל לחיים: קטר חם אחד, מסוגל לגרור אחריו עשרות קרונות קרים וכבדים.
סיפור זה שמעתי בהקשר ליכולתו של אדם אחד "חם" – בעל חלומות ושאיפה, להשפיע על רבים מסביבתו.
גם בתוככי האדם עצמו, קיימים "קרונות" רבים וכוחות שונים המרכיבים את אישיותו. יש בו רצונות מסוימים ושאיפות גדולות בתחומים שונים – גשמיים ורוחניים. בתחומים רבים אדם מרגיש "תקוע" וחסר תכלית. האם יש "קטר" מרכזי אשר ביכולתו ל"גרור" אחריו את כל האדם, ולשפרו באופן משמעותי בתחומים רבים? האם יש איזושהי נקודת אחיזה, היכולה לקדמו משמעותית?
התשובה היא שכן! קיים קטר כזה, קוראים לו תפילה.
אחת המצוות הבסיסיות ביהדות היא מצוות התפילה. נושא התפילה הוא כמים שאין להם סוף, ועסקנו בו בעבר במספר היבטים. פרשת בשלח מאירה זווית נוספת, עוצמתית מאוד.
בני ישראל יוצאים ממצרים, והם מוצאים עצמם במיצר נוראי. לפניהם הים, מאחוריהם המצרים עם צבא כבד. מה יעשו? לאן יפנו?
"וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל השם" (שמות יד, י). כוחם של ישראל בפיהם (במדבר רבה, כ, ד). בני ישראל מאמינים בני מאמינים, ודווקא בגלל שהצלה טבעית אינה נראית באופק, הם צועקים מעומק ליבם אל השם שיושיעם. צעקתם הועילה ומשה אומר להם: "אַל תִּירָאוּ! הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת השם!" (יג).
נעסוק מעט במשמעות הצעקה, מהי ומה כוחה.
המפתח טמון ברש"י על פסוק זה, וכך הוא כותב (בשם מדרש מכילתא): "וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל השם" – "תפשו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר: 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי השם' (בראשית יט, כז). ביצחק: 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב' (בראשית כד, סג). ביעקב: 'וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם' (בראשית כח, יא)". כלומר, אומנותם העיקרית של האבות הייתה התפילה והשיח עם הבורא. כאשר בני ישראל היו בעת צרה זו, הם תפסו את אומנות אבותיהם והתפללו אל השם.
במבט ראשוני, דברי חכמים אלו תמוהים מעט (מאיר את העניין רבי ירוחם ממיר, בספרו "דעת תורה" על פרשה זו). שהרי לכאורה, אין כל דמיון בין מצבם של בני ישראל באותה שעה שהיו על שפת הים, לתפילתן של האבות, בפרט לתפילות הספציפיות שהוזכרו באותם פסוקים. שהרי בני ישראל צעקו אל הבורא מתוך סיטואציה של סכנת חיים ומיצר נוראי, ואילו אותן תפילות של האבות, היו בזמנים רגילים, לא מתוך "לחץ". התפילה המוזכרת אצל אברהם, זו הייתה תפילת שחרית "רגילה", והפסוק מציין שהוא נעמד להתפלל באותו מקום בו התפלל פעם שעברה. גם בתפילה המוזכרת אצל יצחק, לא מוזכרת צרה מיוחדת שהייתה לו. זו הייתה תפילת מנחה הנאמרת לקראת ערב. וכן התפילה המוזכרת אצל יעקב, יעקב לא התפלל אז מתוך צרה, להיפך, מלכתחילה הוא כלל לא חשב להתפלל שם, וכפי שכותב רש"י: "אמר, אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותיי ולא התפללתי? נתן דעתו לחזור".
מהו אם כן הדמיון בין תפילת בני ישראל מתוך מצב קשה כל כך, לתפילתן של אבות, עד כדי כך שחכמים כותבים שבאותה שעה הם תפסו את אומנות אבותיהם?
התשובה מדהימה. אצל אבות העולם – אברהם, יצחק ויעקב, כל תפילה, אפילו תפילה "סטנדרטית", יומיומית ו"פשוטה", הייתה נאמרת מתוך תחושת "מיצר" עמוקה, לפחות כפי שחשו בני ישראל בשעה שהיו על שפת הים. כלומר, בני ישראל חשו באותו הזמן, שבדרך הטבע אין להם שום סיכוי לצאת חיים מתסבוכת זו. היחיד בעולם שיכול להושיע אותם הוא בורא עולם, בישועה שלא כדרך הטבע, כפי שאכן קרה בסוף. הצעקה באותה שעה נעשתה מתוך הבנה עמוקה ותחושה אמתית שאין שום דרך נוספת – רק בורא עולם.
אצל אבות האומה, לא היה חילוק בין תפילה "פשוטה" לתפילה מתוך "צעקה". כל תפילה שהם התפללו, גם כשלמראית עין מצבם היה מצוין והם חיו בהשקט ובטח, הם תלו את ביטחונם באלוקים במאה אחוז. מבחינת האבות, כל תפילה נעשתה מתוך "לחץ", מתוך ידיעה מוחשית שכל רגע בחיים וכל פרט בחיים, ולו יהי זה הפרט המינימלי ביותר – נתון בידיו של בורא עולם.
אנחנו – צאצאיהם, "התקלקלנו" עם הזמן. לכל אחד מאתנו יש בטחונות ו'פוליסות ביטוח' על שטחים נרחבים בחיים, בהם אין אנו "מכניסים" את הבורא. אנו "נזכרים" לפנות אליו בעיקר כאשר מתרחשת חלילה צרה, או כאשר זקוקים אנו לעזרה מיוחדת. אך בשגרת החיים, גם כאשר אנו מתפללים, התפילה אינה יוצאת ממעמקי הלב. לדוגמא. כאשר אנו מתפללים "רפאנו השם ונרפא", ומצב בריאותנו טוב, אנו לא אומרים ברכה זו מתוך כוונה ולהט, כפי שאנו אומרים אותה כאשר אחד מבני משפחתנו חולה.
זו כוונת חכמים, שבני ישראל תפסו את אומנות אבותיהם. בני ישראל – באותה שעת לחץ, זכו להגיע לאומנות אבותיהם. אומנות האבות הייתה הידיעה והחוויה שכל רגע בחיים הוא תלייה בין חיים למוות. אין טבע, אלא הכל תלוי ברצונו של הבורא בכל רגע ובכל תחום מתחומי החיים. מבחינת האבות – העובדה שהקרקע שתחת רגליהם מוצקה ויציבה, היא לא פחות נס מהעובדה שמי ים סוף שמשו את בני ישראל כחומה – "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם".
דוד המלך כותב בתהלים: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-הּ" (תהלים קיח). כאשר אדם קורא אל השם מתוך "מיצר" גם כאשר הוא נמצא במרחב, אזי הבורא עוזר לו וממלא את משאלות ליבו.
כאשר אדם מתפלל מתוך "לחץ", מתוך ידיעה שאין עוד מלבדו, תפילתו נושאת פרי, ואפילו הים יבקע למענו.
נוסיף נקודה חשובה מאוד.
לבורא עולם חישובים משלו. פעמים אדם אינו רואה שתפילתו התקבלה, אולם עליו לזכור שכל אדם הוא קצר רואי. פעמים רבות אנו מבקשים דברים שאנו חושבים שהם לטובתנו, וכן מבקשים אנו למנוע דברים מסוימים אשר חושבים אנו שהם לרעתנו. בהמשך הפרשה מובא עניין חשוב הנוטע תקווה רבה.
מיד לאחר קריעת ים סוף, בני ישראל צעדו שלושה ימים במדבר, ולא מצאו מים. כך מתארת התורה: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף, וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה, וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה, וַיִּצְעַק אֶל השם וַיּוֹרֵהוּ השם עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כב-כו). חכמים כותבים (מכילתא, תרגום יונתן בן עוזיאל), שסוג העץ שאלוקים הורה למשה להשליך אל תוך המים היה סוג עץ מר. דווקא העץ המריר המתיק את המים. המרירות העניקה חיות.
מוסר השכל גדול יש כאן.
התלמוד מספר (חולין מו ע"א), שפעם אחת הגיעו אויבים לעיר 'פומבדיתא' (עיר קדומה בבבל. בתקופת התלמוד הייתה בה קהילה יהודית גדולה וחשובה). בני העיר נחרדו, עזבו את ביתם ורכושם ונסו על נפשם. בין הבורחים היו שני חכמים – רבה ורב יוסף. תוך כדי מנוסם, הם פגשו אמורא בשם רבי זירא. רבי זירא קרא להם ואמר: "ערוקאי! (בורחים. מלשון 'עריק') כזית שאמרו – במקום מרה". ראשית, נבאר את אמרתו של רבי זירא, ולאחר מכן נבין כיצד הדברים קשורים למרה.
תורת ישראל אוסרת על אכילת בשר טריפה. כלומר, גם בעל חיים המותר באכילה, יש חובה לבדקו לאחר השחיטה, ולוודא שאין בחלק מאבריו הפנימיים מום, אשר מחמתו הוא לא היה מסוגל לחיות יותר משנים עשר חודשים. אחד האברים המחויבים בבדיקה הוא הכבד. אם נמצא שהכבד אינו שלם והוא נחסר, אם נותר מהכבד שיעור של "כזית", הבהמה כשרה.
כשרבי זירא פגש את חבריו בעת מנוסם, הוא אמר להם, שאותו שיעור של "כזית" כבד המכשיר את הבהמה, הוא בתנאי שהכזית הנותר הוא בסמוך למרה (כיס המרה). אולם אם הכבד שנותר הוא בצד השני, הבהמה טריפה (זו דעתו של רבי זירא).
כל אחד שואל את עצמו, מדוע רבי זירא ראה לנכון להורות לחבריו הלכה זו דווקא בעת מנוסם, כשהם ומשפחותיהם בורחים מיואשים במצב של בהלה וצער? וכי לא הייתה לו הזדמנות טובה יותר לומר זאת? וכן, מדוע רבי זירא מכנה את חבריו "ערוקאי", וכי אין זה זריית מלח על הפצעים?
ישנו הסבר נפלא שכותב הרב ברוך אפשטיין, בספרו "תוספת ברכה" (בפרשת חוקת).
הלכה זו הייתה נוגעת למצבם המר של רבה ורב יוסף, והיה בה כדי לחזק את רוחם שלא יתייאשו ממצבם. רבי זירא רמז להם, שדווקא מתוך הצרה והצער, תצמח להם ישועה ותבוא להם רווחה. מדוע הלכה זו יש בה כדי לחזק את רוחם? משום שבתלמוד מבואר טעם, מדוע הכזית שנשאר מן הכבד צריך שיהיה דווקא בסמוך למרה? משום שהכבד "שואף" את חיותו מן המרה, וכעין מה שכותב התלמוד במקום אחר (ברכות סד ע"ב), שפעמים מטבע הכבד "לכעוס", כלומר, יש בו פעילות יתר, והמרה זורקת בו טיפה ומרגיעה אותו. לכן, אם הכזית של הכבד נשאר סמוך למרה, נחשב כאילו הוא חי כולו (חשוב להדגיש. יש בידי התכתבות עם הרב פרופסור אברהם שטיינברג נ"י (נוירולוג בכיר במרכז הרפואי 'שערי צדק' ומנהל היחידה לאתיקה רפואית) בקשר למידע שיש לרפואה היום בהשפעת המרה על הכבד. שהרי ככול הידוע לנו היום הכבד מייצר את מיצי המרה וחלקם "מתאכסנים" בכיס המרה, ולא ידוע על פעולה הפוכה. אולם אין כאן המקום להאריך בעניין).
למרות שהמרה טעמה רע, דווקא היא בכוחה לתת חיות לכבד הדבוק בה.
זה מה שבא רבי זירא לומר להם – היו חזקים ברוחכם ואל תתייאשו! כשם שמרה זו בכוחה לתת חיות לבהמה כולה, כך דווקא מצבכם המר הזה, יביא לכם ישועה וברכה.
רבי זירא למד זאת ממי המרה של פרשתנו. דווקא העץ המר המתיק את המים.
רבי ירוחם ממיר ("דעת תורה") מוסיף נקודה בעניין המים המרים.
פעמים אדם מרגיש מרירות בחייו, והוא רוצה להמתיק את מצבו. אולם הוא מתייאש מראש משום שהוא חושב לעצמו – אין לי את היכולות והכלים של פלוני ואלמוני. התורה מלמדת את האדם, שכאשר הוא חפץ להשתנות, הוא אינו זקוק לקחת כל מני תרופות מרחוק. התרופה הטובה ביותר נמצאת דווקא בתוך עצמו – עם כל כוחותיו, יכולותיו ומרירותו. אין תרופות פלא שצריך לרכוש אותם במרחקים. המים המרים עצמם, הם התרופה הטובה ביותר. הקדוש ברוך הוא לא מביא ניסיון לאדם אם הוא לא יכול לעמוד בו. הוא עם כל כוחותיו יכול להתמודד עם מה שעובר עליו.
כן. יכולים אנו להמתיק את המים.