הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
אחרי שבני ישראל עוברים בים סוף – "בתוך הים ביבשה", כתוב בפסוק "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" וכשהמצרים נסעו אחרי בני ישראל הם טבעו בים. רש"י מבאר את המילה "לאיתנו – לתקפו הראשון", שהים חזר למצבו הקודם לפני שנקרע. אמנם במדרש רבה [שמות פרק כ"א] כתוב "לאיתנו" – לתנאו הראשון שהקב"ה התנה עם הים בששת ימי בראשית שכשבני ישראל יבואו אליו, הוא ייבקע.
והשאלה המתבקשת, וכן הקשה האור החיים הקדוש, אם ההסבר של "לאיתנו" הוא על התנאי שנעשה עם הים שייבקע, אם כן צריך לכתוב את זה בפסוק שמתאר את בקיעת הים ולא כשהים חוזר ונסגר.
אלא אומר האור החיים הקדוש, בדרך אולי, שהפסוק מלמד אותנו שרק אחרי שהים חזר לקדמותו, הוא הבין שכל מה שהוא נבקע היה בגלל התנאי שהתנה איתו הקב"ה במעשה בראשית, ולא שהוא נבקע מחמת שהגיע זמנו להיבטל מהעולם. (ויעויי"ש, שלמרות שהים ידע את התנאי, אך כיוון שראה שהיבשה התייבשה ממש ואפילו בוץ לא היה שם, חשב שבא קיצו, ואכמ"ל.)
הדבר שלמדים אנו מהאור החיים הקדוש, הוא, שלפעמים אדם מגיע למצב שהוא לא מבין מדוע עובר עליו משהו, ורק לאחר זמן מה, לפעמים זמן קצר ולפעמים הרבה זמן, הוא מבין למפרע למה אירע לו הדבר ההוא, ובעצם הכול היה לטובתו.
דבר זה מוצאים אנו גם בתחילת הפרשה. לפני מכת בכורות, הקב"ה אמר שהוא ישמיד את כל אלוהי מצרים, וכשבני ישראל יצאו מצרים, ראו לפניהם את בעל צפון, ולמה העבודה זרה הזאת נשארה? ורק לאחר שהקב"ה ציווה אותם לחזור אליו בחזרה כדי להטעות את המצרים, וכמו שכתב רש"י שיאמרו "קשה יראתן", ואז ייפרע מפרעה וחילו, הבינו בני ישראל מדוע בעל צפון לא הושמד.
ומצד שני, רואים בפרשה שלפעמים בני ישראל לא חושבים קדימה, שהנה כשהגיעו למרה, התלוננו עם ישראל שאין להם מים לשתות "כי מרים הם", ומשה צעק אל ה' שהביא לו עץ שהשליך אותו למים והמים נהיו מתוקים. אם בני ישראל היו מחכים קצת, היו מגיעים לאילים ששם היו הם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, אך לא התאפקו ולא הבינו בהתחלה למה זה קורה להם.
והמוסר השכל שאנחנו צריכים ללמוד מזה, הוא, לזכור שתמיד שכל מה שעושה ה', לטובה הוא עושה, ואפילו שבתחילה לא מבינים משהו בהנהגת ה', צריך להמתין שאולי עם הזמן נבין למפרע מדוע אירע לנו הדבר. וכן אם לא הבנו, עדיין צריכים אנו להאמין שהכול לטובה.