הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
אחד הנושאים המחייבים התייחסות רצינית ומעמיקה, הוא נושא החינוך לענפיו.
החינוך הוא משימה ראשונה במעלה, משימה שהצלחתה מבטיחה את קיום מורשת העם ותורתו.
החינוך הוא משימה המוטלת על כל אב ואם, ואין אפשרות לומר "אני מתפטר מן המשרה הזו". מצד שני, החינוך הוא דבר הטבוע בתוך תוכם של ההורים, ומעצם טבעם הם רוצים לחנך היטב את ילדיהם.
אחד מענפי החינוך שכל כך מרבים לשאול עליו, הוא נושא הענשת ילדים. ישנה דעה נפוצה בעולם, שעיקר החינוך נעשה על ידי ענישה. דעה זו הינה מוטעית ביסודה. המבט איננו צריך להיות מתי להעניש את הילד. להיפך – עונש צריך להיות האמצעי האחרון בחינוך. אם כל המבט הוא מתי צריך להעניש את הילד – זו גישה מעוותת, המשמיטה את הבסיס מכל חינוך בריא.
החכם מכל אדם כותב בספרו: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד. האות שי"ן שבמילה "חושך" היא שי"ן שמאלית, מבוטאת כמו האות סמ"ך, מלשון חוסך). ביאור הפסוק הוא, שאב החוסך ומונע מבנו את שבטו (שבט – מקל) מתוך "אהבה", הוא בעצם שונא את בנו. כי אם הוא באמת אוהב אותו, הוא לא היה חוסך את שבטו ומניח לבנו לגדול כעשב פרא, אלא היה מקפיד לחנכו למען ילך בתלם.
האם שלמה המלך נותן גושפנקא לשיטת הענישה וההכאה חלילה?
וודאי שלא. נבאר את כוונתו.
ישנם שני סוגים של מקלות. סוג אחד נקרא "מקל חובלים" – עם מקל מן הסוג הזה מכים ויוצרים חבלות, והסוג השני נקרא "מקל נועם". כך כותב הנביא זכריה: "וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם, וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים, וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן" (זכריה יא, ז). מקל "נועם" הוא מקל, אבל איננו מכאיב. כשנותנים לילד עידוד, גם זה מקל, אבל זה מקל נועם. אם הילד עשה מעשה טוב ואנו נותנים לו ממתק, זה גם מקל, אבל זה מקל נועם.
ישנו מדרש ידוע האומר: "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל" (בראשית רבה, י). זאת אומרת, יש לכל עשב וצמח כוח המצמיח אותו, ואותו כוח נקרא בפי חכמים "מכה".
זו כוונת שלמה המלך במילותיו הנפלאות: "חושך שבטו שונא בנו". אין כוונתו להכאה פיזית של הילד, אלא לכוון את צמיחתו בדרכים טובות.
(הרב שלמה וולבה, בספרו המרתק "זריעה ובניין בחינוך").
פרשת "וארא", מתארת שבע מתוך עשר המכות שהביא הבורא על פרעה ומצרים. המכות כולן היו תופעות נסיות ועל-טבעיות, ולמרות זאת, בחלק מהמכות, ביקש בורא עולם ממשה או מאהרן שיעשו פעולה כלשהי עם המטה (מקל) של משה, כדי שהמכה תצא אל הפועל, למרות שברור לכולנו, שאין קשר טבעי בין הפעולה שנעשתה עם המקל למכה שבאה בעקבותיה.
מקלו של משה, הוא גם מקל חובלים וגם מקל נועם, ונסביר את הדברים.
גם אחרי שבורא עולם החליט כן לחבול בפרעה ובמצרים, מדוע הוא בחר דווקא במכות הספציפיות המוזכרות בתורה, ולא במכת עורבים, מכת קופים, מכת חום או מכת רעידת אדמה? וכי חסרות אופציות?
אלוקים בחר "בפינצטה" דווקא את המכות הספציפיות הללו, משום שכולן היו מידה כנגד מידה למה שהמצרים התעללו בבני ישראל. ניתן לעיין במדרשים השונים, המבארים בפרוטרוט כיצד כל מכה ומכה הייתה מחושבת ומדויקת מידה כנגד מידה לצרות שהמצרים הסבו לבני ישראל.
אולם תפקיד זה של המקל – "מקל חובלים", היה תפקיד משנה בלבד. תפקידו העיקרי היה "מקל נועם". כלומר:
מטרתן העיקרית של עשר המכות, לא הייתה אמצעי להוציא את בני ישראל ממצרים או כדי להעניש את מצרים, שהרי בורא עולם מסוגל להוציאם ברגע אחד בכל דרך שהיא – בדרך הנראית נסית ובדרך הנראית טבעית, והוא לא זקוק לעשר מכות שארכו שנה שלימה.
עשר המכות היו בעיקר מקל נועם, ותפקידן העיקרי היה ללמד את מצרים ובעיקר את בני ישראל – את שליטתו המחלטת של אלוקים בכל רבדי הבריאה, ועל עובדת היותו כל יכול. עשר המכות היו "סדנת לימוד" על הבלעדיות של הבורא בטבע, וכל מכה גילתה להם גילוי חדש בהנהגתו של הבורא. הלימודים הללו היו הכרחיים, כדי שבני ישראל ירצו ללכת אחרי הבורא "באש ובמים" ולקבל את תורתו.
כל אדם באשר הוא, "נחבט" במשך חייו לא פעם ולא פעמיים בכל מיני "מקלות חובלים". יתכן בהחלט, שאם נחפש טוב, נמצא את ה"נועם" בתוך ה"חבלה".