הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
שנות הגלות הגיעו אל קיצן, ובורא עולם החל להשמיע את פעמי הגאולה. משה ואהרן נשלחים אל פרעה כדי להורות לו לשחרר את בני ישראל, אולם פרעה מגרש אותם מעל פניו ומסרב לשחררם, למרות שמשה ואהרן הוכיחו לו באמצעות אותות שהם שליחי הבורא.
פרשתנו – פרשת "וארא", פותחת בכך, שהבורא מבשר למשה ואהרן, שאם פרעה לא ישחרר את בני ישראל מרצון, הוא ישחררם מתוך הכרח וחוסר ברירה. פרעה הקשה את ערפו ("פרעה" אותיות "הערף"), והבורא הביא עליו ועל המצרים את עשר המכות. המכות באו בתור "מוצא אחרון", לאחר שפרעה סירב בתוקף לשחרר את בני ישראל. פרשתנו מתארת שבע מתוך עשר המכות.
המכות כולן, פגעו רק במצרים ולא בבני ישראל, באופן נסי כמובן. תופעה ניסית זו, לימדה את בני ישראל על גדלותו של הבורא, והחדירה בתודעתם את השגחתו הפרטית של בורא עולם על כל אדם ואדם באופן אישי.
למרות ששום מכה לא הזיקה לאיש מבני ישראל, רק בחמש מתוך עשר המכות, "טורחת" התורה להדגיש במפורש, שמכה זו לא פגעה כלל בבני ישראל.
במכת "ערוב": "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב, לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי השם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח, יח).
במכת "דבר": "וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד" (שמות ט, ו).
במכת "ברד": "רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד" (שמות ט, כו).
במכת "חושך": "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י, כג).
במכת "בכורות": "לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה השם בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (שמות יא, ז).
מדוע התורה מדגישה דווקא בחמש המכות הללו, שאלוקים הפלה והבדיל בין המצרים לבני ישראל, הרי גם שאר המכות לא פגעו בבני ישראל?
לא לחינם הדבר. כותב את הדברים בעל ספר "עוללות אפרים" (חלק ב עמוד ח, מאמר עט).
כל מכה ומכה מתוך חמש המכות שהזכרנו, מרמזת על תכונה ומעלה אנושית, האמורה לאפיין את האדם היהודי, ובזכותה נגאלו בני ישראל והם זכו לשמירה מיוחדת. כשהעם היהודי שומר על אותן חמש מעלות, המכות אינן שולטות בו, וזהו גם סוד גאולת הנפש מיד האויב הפנימי – היצר הרע.
אלה הן חמש המעלות:
א. לימוד התורה ושמירת מצוותיה. ב. שמירה על הזהות היהודית ושמירה מפני חברה וסביבה שלילית המשפיעה לרעה על נפש האדם. ג. זכירת יום המוות ומבט נכון על יחסי גוף-נשמה. ד. זיכוי הרבים וזהירות בנושאים שבין אדם לחברו. ה. ענווה והתרחקות מתאוות העולם הזה.
מעלות אלו אמורות לייחד את האדם היהודי, ולהבדיל אותו מאומות העולם. כל אחת מחמש המכות שעליהן נכתב מפורש שהמכה לא פגעה בבני ישראל, מרמזת על אחת מחמש המעלות:
א. מכת חושך, מרמזת על מעלת לימוד התורה ושמירת מצוותיה. כיצד? התורה והמצוות הן האנטיתזה של המושג חושך, ולהיפך – הן נקראות אור ונר: "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (תהלים קלט). דרכי האדם בזה העולם לוטות בערפל. הניסיונות והפיתויים הגודשים את העולם הזה, מאפילים על מרחב הראייה של האדם, וכפי שכותב דוד המלך: "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תהלים פב). "חושך" זהו ביטוי לערפול הכרת השכל. תורת ישראל מאירה לאדם את הדרך, בכך שהיא כותבת את "הוראות היצרן", והיא מורה כיצד לחיות חיים טובים בשני מרכיבי האדם – הגשמי והרוחני.
התורה היא אור המאיר לאדם את הדרך, וזו מעלת האיש היהודי על פני איש מאומות העולם.
הבנו אם כן, מדוע מדגישה התורה במכת חושך "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". היהודי "חי באורות", היהודי רואה את חייו בפרספקטיבה רחבה, במושגים של עולם רוחני ונצחי.
ב. מכת "ערוב", מרמזת על הצורך בשמירה מפני השפעה חברתית שלילית. טבע האדם להימשך אחר חברת אנשי מקומו, ועליו להיזהר מאוד לא להיסחף אחר דעות הסביבה. עד כדי כך, הרמב"ם כותב, שמוטב לאדם לגור במדבר שממה, ולא לגור בחברת אנשים בעלי השפעה שלילית על נפשו.
תורת ישראל מבקשת מהאדם היהודי לשמור על ייחודיותו כאדם, על זהותו היהודית, ולהשתדל לא להתערב עם אנשים העלולים להזיק לעולמו הרוחני.
מכת "ערוב" מבטאת את האנטיתזה של מעלה זו. במכת ערוב, התקבצו למצרים כל סוגי בעלי החיים הקיימים בעולם, והתערבו זה בזה. החל מדב הקוטב הצפוני, ועד בעלי חיים משמורת טנזניה.
לכן, מדגישה התורה במכת ערוב: "וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ, לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב", משום שזהו מהותו של היהודי – שמירה על הייחודיות שלו, שמירה מפני התבוללות.
יותר מכך. דוד המלך קורא לאנשים הרשעים "חיות יער": "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה, בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים קד).
אחד מסודות הגאולה הוא, להיזהר ולהתרחק מחברה אנושית ההורסת את נפש האדם. בארץ גושן – אשר שם היו בני ישראל, לא היה "ערוב", לשם לא הגיעו "החיות".
ג. מכת דבר מרמזת על העניין הבא:
במכת דבר מתו כל בהמות מצרים. על האדם לזכור, שיבוא יום בו החלק הבהמי שלו ירד אלי קבר. אבל, מדגישה התורה: "וּמִמִּקְנֵה בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא מֵת אֶחָד". נתון זה מורה על העניין הבא:
האדם מורכב מגוף ונשמה, חומר ורוח, חלק בהמי וחלק רוחני. לפני חטא אדם הראשון, הגוף והנשמה פעלו בהרמוניה והגוף לא הגביל את הנשמה. לאחר החטא, הופר האיזון, הגוף החל להגביל את הנשמה ונכפה על האדם מוות. לעתיד לבוא, בתחיית המתים, הגוף והנשמה ישובו לחיות בהרמוניה, ולא כפי המציאות הנוכחית, בה הגוף והנשמה הם שני ניגודים.
תפקיד האדם הוא לקדש את החומר. לא להמית את החלק הבהמי אלא להחיות אותו! כיצד? על ידי שהגוף מקרב את ה"אני" האמתי שבו אל מטרתו וייעודו – על ידי שאדם פועל באמצעות הגוף הזמני מעשים נצחיים.
תורת ישראל איננה מתעלמת מהכוחות הגופניים והגשמיים, והיא לא מבקשת לדכאם ולכבותם. להיפך – היא מבקשת לנתבם לאפיקים רוחניים. כל כוח וכוח שאלוקים טבע באדם, יש לו תפקיד מהותי ומטרה נצחית.
זהו עומק כוונת התורה במילים: "וממקנה בני ישראל לא מת אחד". "המקנה" והחלק הבהמי של בני ישראל "עבדו" בשירות הנשמה, וזה היה סוד גאולתם.
כשאדם מסתכל על האחרית ועל מותו הצפוי של "המקנה", הוא מבין שהמקנה הוא לא העיקר בחיים, וכל מטרתו הוא להעלות את הנשמה.
כשכך פועל הגוף, הוא לא באמת מת. להיפך, הוא מגיע אל ייעודו.
ד. מכת בכורות מרמזת על מעלת זיכוי הרבים. על האדם להשתדל לזכות את הרבים, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.
כיצד מעלה זו קשורה למכת בכורות?
הבכורות בעם ישראל, היו משרתי העם עוד לפני ששבט לוי זכה בכהונה. בכורי העם הקריבו קרבנות עבור העם כולו. רק לאחר חטא העגל, זכות השירות והקרבת הקרבנות ניתנה לשבט לוי בעקבות כך שרק הם לא היו שותפים בחטא העגל.
התורה מדגישה, שהבכורות של עם ישראל לא מתו. הדגשה זו מורה על כך, שמי שעוסק בזיכוי הרבים ובדאגה לרווחת הזולת, בפרט ברווחה רוחנית, הקדוש ברוך הוא שומר עליו מפני מלאך המוות.
ה. מכת ברד, מורה על אחד המעכבים המשמעותיים ביותר בעבודה הרוחנית של האדם – הגאווה והרדיפה אחר חומריות ותאוות העולם הזה.
ידוע הפסוק המקשר בין ריבוי כסף וזהב לשכחת הבורא: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת השם אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, יב). שקיעות יתר בתאוות עולם הזה, עלולה להוביל את האדם לגאווה ולשכחה מבורא עולם.
מכת ברד מורה על עניין הענווה. היכן? כשהברד ירד מן השמים, נכתב כך: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט, לב). כדורי הברד פגעו בצמחים, אולם מי שנפגע באופן משמעותי היו בעיקר הפשתה והשעורה, משום שהן היו קשות ובשלות, אולם החיטה והכוסמת היו עדיין רכות, כך שהן "התכופפו" והתגמשו בפני הברד, ובזכות "גמישותן" הן הצליחו לשרוד את הברד.
דבר רך מסוגל לעמוד בפני דבר קשה, אולם דבר קשה עלול להישבר. לכן אומרים חכמים: "לעולם יהיה אדם רך כקנה". על האדם להיות רך ושפל, וזהו סוד גאולתו והישרדותו.
אם נשמור על חמשת המעלות הללו, נזכה לגאולה אישית.