קבורת הרשעים שמתו

"ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלשת ימים" (י, כב).

רש"י: "ויהי חושך אפילה וגו' שלשת ימים" וגו' – ולמה הביא עליהם חושך? שהיו בישראל באותו הדור רשעים שלא היו רוצים לצאת, ומתו בשלושת ימי אפילה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו. ועוד, שחיפשו ישראל וראו את כליהם, וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו: אני ראיתיו בביתך, ובמקום פלוני הוא.

יש להתבונן בדבר, דהרי עם ישראל היו עסוקים בימי החושך להסתובב בבתי המצרים, ולראות כל אוצרותיהם, בכדי שיוכלו לשאול מהם האוצרות בצאתם. אך בנוסף לזה עסקו כל אחד לקבור את רשעי ישראל שמתו בג' ימי החושך.

ועתה נבוא חשבון כמה מתים קבר כל יהודי, לדעות השונות בחז"ל (מכילתא להלן יב, כו; יג, יח. תנחומא בשלח, א):

לדעה שיצאו אחד מחמשה – כל יהודי קבר 4 מתים. ולדעה שיצאו אחד מחמישים – כל יהודי קבר 49 מתים. ולדעה שיצאו אחד מחמש מאות – כל יהודי קבר 499 מתים. ולדעה שיצאו אחד מחמשת אלפים – כל יהודי קבר 4,999 מתים.

ולדעת הגמ' בסנהדרין (קיא, א) שיצאו אחד משלש מאות אלף – כל יהודי קבר 299,999 מתים!

ועתה, לדעות שיצאו אחד מ-5,000 או אחד מ-300,000, היאך היה סיפק בידם, מבחינת הכוח והזמן, לעשות זאת? דהלא קבורת אדם לוקחת זמן: לשאתו מביתו עד לקבר, וחפירת הקבר והקבורה בפועל.

ואמנם, היה אפשר ליישב שהיה זה נס בבחינת 'מעט המחזיק את המרובה' כפי שמצינו (ויקרא ח, ג) שכל עם ישראל נקהל אל פתח אוהל מועד, וכן לגבי אהרן שהניף את 22,000 הלויים לאחר חנוכת המשכן, בז' בניסן (ראה רש"י שם ז, א), בזמן קצר של פחות מיום (במדבר ח).

אך נראה לומר שכאן אין אנו זקוקים לנס, ויש להסביר זאת בפשיטות. שהרי לא מצוין בחז"ל שמתו כל הרשעים בבת אחת ואפשר, שמתו הרשעים מעט מעט,  ולמשל, בשעה הראשונה מתו שני אחוזים מעם ישראל, כך שעל כל אדם שמת, היו 49 איש לקוברו וזהו מאמץ מועט עבור כל אחד. ולאחר שעה מתו עוד שני אחוזים, כך שעל כל אחד שמת היו 48 איש לקוברו, וכן הלאה. והיינו, שאותם שהיו עתידים למות, הם עצמם עזרו בקבורת המתים האחרים, ואלו שנשארו בחיים לא היה להם – בסוף שלושת הימים –  כי אם לקבור מעט אנשים בלבד.