הרב דובז'ינסקי הי"ד

העיירה איזביצה קויבסקה ממוקמת בחלקה המערבי של פולין, צפון מערבית לעיר לודז' הגדולה. שטח זה נכלל מיד עם הכיבוש ב-1939 בשטח שאמור להיות בתוך שנתיים "נקי מיהודים" וחלק מגרמניה, כלומר – השטח שסופח לגרמניה.

כבר מרגע הכיבוש היהודים סבלו בעיירה זו, כמו בעיירות הסמוכות. התעללות פיזית ונפשית, השפלות, מכות ועוד. העיירה עצמה הייתה עיירה פולנית והיהודים, שהיו בה מיעוט, זכו ליחס קשה גם מצד האוכלוסייה המקומית, ששמחה לסייע לגרמנים ימ"ש.

בתחילת שנת תש"א הוחלט בהנהגת הצמרת הגרמנית על השמדת היהודים. בשלב הזה עברה גרמניה משלב של ריכוז היהודים לשלב השמדתם. הראשונים לשלם את המחיר היו תושביה היהודים של מערב פולין בכלל ותושבי לודז' בפרט. באותו הזמן החלו השילוחים למחנה ההשמדה הראשון – חלמנו, אך הרבה עיירות חוסלו בלי שילוח, במקומן הפיזי.

בערב שבת הורו הגרמנים ליהודים בעיירה שלנו, להתכנס כולם אל בית הכנסת. כולם הבינו כבר במה מדובר. רב העיירה הורה ללבוש את הבגדים המיוחדים שכל אב משפחה שמר לביאת המשיח. היו אלו בגדים לבנים מחויטים שנשמרו בקפידה בבתים. הציבור התעטף בטליתות וצעד אל בית הכנסת כשהם שרים שירי שבת, כל נדרי ועונג שבת על פניהם. לפני בית הכנסת היו גברים שקראו קדיש על עצמם ועל בני משפחותיהם. ריח האש כבר היה באוויר.

היהודים נכנסו אל בית הכנסת ורב העיירה פתח את ארון הקודש והוציא משם את הספרים. הוא נתן למכובדי הקהל להחזיק בספר התורה והוא עצמו אחז בספר שסב-סבו כתב כשהוא קורא בקול 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' ויחד הציבור אמרו וידוי.

כך עלו השמיימה קודש בקודש ונרצחו על קידוש השם. מהעיירה כולה נותר יהודי אחד ששרד את השריפה בדרך לא דרך והצליח להגיע ללודז' ומשם הגיע לקרקוב ועבר את הגבול עד שהצליח להינצל מידי הנאצים ימ"ש.

רב הקהילה היה אביה של סבתי ע"ה, שעלתה לארץ בתרצ"ו והשאירה מאחוריה את כל משפחתה. ממשפחתה לא נותר אף לא אדם אחד. במשך שנים, עד שנפטרה, לא ידעה על הסיפור. במהלך חקר הדורות שערכתי, הגעתי לבני דודים שלישיים של סבתי שגרים בפ"ת והם סיפרו לי את הסיפור הקשה והנורא הזה. סבתי ידעה שלא נותר דבר ממשפחתה, אך לא ידעה שקרובים שלה מתגוררים בעיר סמוכה לה.

השם יקום דמם של הנספים בשואה וביניהם משפחת דובז'ינסקי – ההורים, הילדים, האחים, הדודים.