וירא כי אין איש

אחר שראה משה רבנו את המצרי מכה איש עברי, כותבת התורה "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (פרק ב' פס' יב). וביארו חז"ל (שמו"ר א לג) "ראה שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות", וכן פירש רש"י "וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר". וביאורן של דברים, שאלו היה המצרי מחויב מיתה בידי אדם, לא היה כל מקום להתחשבות בתוצאה עתידית, שהרי אישה שהתחייבה במיתת בי"ד, מקיימים את הפסק אע"פ שהיא מעוברת (ערכין א, ו), אך כאן כיון שאין מיתתו בידי אדם, שהרי לא היו עדים ושאר תנאים הנדרשים למיתת בי"ד, לא הייתה מיתתו אלא בידי שמים, ובחיוב מיתה זו, מתחשבים אף בתוצאה עתידית.

ויש להוסיף בזה, על פי מה שאמרו חז"ל (גיטין נז ב; סנהדרין צו ב) "נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא לִמדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב לִמדו תורה ברבים". והדבר מתמיה, במה זכו אותם רשעים מופלגים, להעמיד דורות ישרים אלו.

וביאר זאת המגיד מדובנא במשל, למלך שבנו יחידו נחלה, והתרופה שמצאו לו הרופאים הייתה סם המוות בכמות מסוימת מאוד. אלא, שחששו הרופאים ליתן לו תרופה זו, לפי שכל טעות קלה, תגרום למותו. והיה לו למלך שונא, שרצה להרוג את בן המלך, ומחמת כך השקהו באותו סם המוות ע"מ להורגו, אלא שעלה בידו הכמות המדויקת שהייתה דרושה לשם הבראתו. וכאשר בא הדבר לפני המלך, אמר, שאותו שרצה להרוג את בנו – בן מוות הוא, אך ככלות הכול כיון שעל ידו באה ישועה לבנו, יש ליתן לבניו מאוצרות המלוכה.

והנמשל, שאף שאותם רשעים הייתה כוונתם לרעה, אך סוף כל סוף במפלתם של אלו הרשעים היה קידוש שם שמים, וכאשר נקם בהם ה', נעשו כלי לפאר ולהלל את ה' על הישועה הגדולה, ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, זכו שצאצאיהם נתגיירו ועסקו בתורה.

ובזה יש לפרש דברי חז"ל בעניינו של קרח. שעל הפסוק "ויקח קורח" דרשו חז"ל (סנהדרין קט ב) שלקח מקח רע לעצמו ולכאורה מקח רע נאמר במקום שקיבל הלקוח דבר מה מן המוכר, אלא שהמקח היה רע, אך קורח לכאורה לא קיבל מאומה ממחלוקתו (ויעויין בתורה תמימה שם). ולהמתבאר יש לפרש שאכן קיבל קורח תמורה למעשהו, והוא, הקידוש ה' והתחזקות אמונת עם ישראל במשה רבנו,  – ואפשר שבזכות זה זכה ויצא ממנו שמואל וכפי שנתבאר שרשע היוצא קדוש שם שמים על ידו זוכה לצאצאים צדיקים – אך לקורח עצמו ודאי שהיה זה מקח רע, שנענש בחמרה רבה, ואיבד את כל עולמו (באר יוסף שם).

וכך יש לפרש בעניינו, ראה משה כי אין איש צופה ורואה את מפלת המצרי, וכפשוטו של מקרא "וירא כי אין איש", ומשום כך גם לא יגרם בהריגתו קידוש ה', וממילא לא יזכה שיצא מזרעו גר צדיק – "וירא כי אין איש" – כמדרשו, ונמצאו הפשט והדרש משתלבים ומשלימים זה את זה.