המנהיגות של משה

רבים ממנהיגי המדינות ואישי הציבור המפורסמים, כותבים לאחר פרישתם מן החיים הציבוריים ספרי ביוגרפיה, בהם מתוארים קורות חייהם וסוד הצלחתם.

בדרך כלל, כותב הספר פותח את ספרו באירוע המשמעותי והסוער ביותר אותו הוא חווה כאיש ציבור, משום שבאירוע שכזה נמדד כושר מנהיגותו. מנהיגותו של אדם נמדדת בעיקר בזמני קושי ולחץ, ואת ההתמודדות שלו בזמנים הללו, רוצה אותו כותב להנחיל לדורות אחריו.

דוגמא: ראש עיריית ניו-יורק לשעבר, רודולף ג'וליאני, כתב ספר בשם "מנהיגות". הספר פותח באירועי אחת עשרה בספטמבר (אסון התאומים), למרות שאירוע זה התרחש לקראת סיום כהונתו כראש עיר. אולם מבחינתו – חוד החנית של כהונתו הייתה התמודדותו בהצלחה מול טרור אימתני.

כך טבע הדברים. אדם רוצה שהדורות הבאים יזכרו את רגעי השיא שלו, את הרגעים בהם הצליח להתמודד מול גלים סוערים שאיימו להטביעו.

פרשת "שמות", מתארת את לידתו של המנהיג האמתי והגדול ביותר שהיה אי פעם לעם היהודי – משה רבינו, אשר בזכות מעלותיו הרוחניות, זכה בסוף חייו לתואר "איש האלוקים".

ביחס לרוב נבחרי ואישי הציבור, כמעט ואין שנה בחייהם אשר היא נסתרת מעיני העם. להיפך, הציבור "נובר" בכל היסטוריית חייהם, ומנסה לדלות ממנה אי אלו תקופות חשוכות.

נשים לב ונראה, שרוב שנותיו של משה רבינו נסתרות מעיננו. התורה כן מסקרת את שלושת חודשיו הראשונים עלי אדמות, ואת תקופת מנהיגותו שהחלה כשהיה קרוב לגיל שמונים. אולם מאז שמשה נמשה מן היאור על ידי בתיה בת פרעה, ועד התגלות האלוקים אליו במעמד הסנה – תקופה בת שמונים שנה, אין אנו יודעים מה עלה בגורלו, למעט שלושה סיפורים שהתורה כן בוחרת לציין. לשלושת הסיפורים מכנה משותף אחד – הצטיינותו במידת נושא בעול עם חברו, ורגישות מדהימה לזולת (במדרש תנחומא ובילקוט שמעוני, חכמים מרחיבים יותר אודות הקורות אותו).

התאריך בו נולד משה, הוא ז' באדר. שלושה חודשים לאחר מכן – היום בו הניחה אמו את התיבה ביאור, היה זה תאריך ז' בסיוון. בתאריך זה, בעתיד, הוא יעלה להר סיני למשך ארבעים יום וארבעים לילה, לקבל את התורה ולהורידה לעם ישראל.

נראה נקודה קטנה שכותב המלבי"ם:

יוכבד הניחה את משה בתוך תיבה, על שפת היאור. התורה מציינת את החומר ממנו עשתה את התיבה – "וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא, וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת" (ב, ג).

מעבר לפשוטו של מקרא, "תיבת הגמא" בה הונח משה, מהווה משל לחיי האדם.

חיי האדם משולים פעמים רבות בתנ"ך לאנייה השטה בים סוער (הגר"א מבסס את פירושו לספר יונה על בסיס הדימוי הנ"ל). הגוף משול לאנייה, ואילו הנשמה לרב–החובל המנהיג אותה. בורא עולם קבע בבריאה, שלא ניתן להגיע אל חוף מבטחים – אל העולם הבא, ללא אנייה, ללא גוף.

אדם מורכב מגוף ונשמה. בעקבות חטאו של אדם הראשון, הנשמה והגוף "הסתבכו" זה בזה, והגוף הפך להיות פוטנציאל של מחסום ומכשול לנשמה. משה – היה שונה מכל האדם אשר על פני האדמה. משה היה היחיד שהצליח גם בחייו, להשיל – ולו במעט – את גופו מנשמתו. רק משה היה מסוגל לשהות בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, ללא אוכל וללא שתיה, ולדבר "פה אל פה" עם הבורא.

תיבתו של משה הייתה עשויה מגמא. גמא זהו צמח אוורירי וקל. תיבה העשויה מגמא היא קלה מאוד, והיא צפה בקלות על פני המים.

הנמשל הוא, שמשה ביסודו היה רוחני, "אוורירי". כמובן שגם הוא היה בן אנוש בעל חומר, אך החומר נותר אצלו אך ורק במעטפת החיצונית, מהותו הפנימית הייתה "גמא" – רוחניות. זו כוונת הפסוק: "וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת". הגוף לא העכיר את הנשמה, אלא רק עטף אותה מסביב.

לכן גם מדגישה התורה, שאמו הניחה אותו על שפת היאור – "וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר". היא שמה אותו בסוף, על השפה. כלומר, משה לא היה שקוע בתוך ים תאוות העולם הזה כשאר בני האדם, אלא הוא היה בקצה.

במחזה הסנה, אמר הבורא למשה: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג, ה). בעומק הדברים, המילה "נעל" היא מלשון מנעול, הנועל ומגביל את הנשמה. "נעל" זהו משל לגוף. כשם שנעל נמצאת בעקב, בתחתית הגוף, והיא "נועלת" ו"סוגרת" את כף הרגל, כך הגוף "נועל" את הנשמה, את חלק הנשמה הנמוך הנמצא בתוך הגוף. עבודת האדם בעולם היא לתת לנשמה ביטוי ולהתגבר על מנעולי הגוף.

משה היה היחיד שהצליח "להשיל" את שתי נעליו, הוא היחיד שהצליח להתרומם בחייו לדרגה של "איש אלוקים".

ה"אברבנאל" מוסיף, מתי משה זכה להתגלות אלוקית ולקבלת הבשורה שהוא ינהיג את העם? לא כשהיה נסיך בבית פרעה, ולא כשהיה מלך בכוש, אלא רק כשהיה רועה את הצאן במדבר – "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה", רק אז – "וַיֵּרָא מַלְאַךְ השם אֵלָיו" (ג, א-ב), רק אז זכה משה להתגלות נבואית – בהיותו רועה צאן, כשהיה לבדו במדבר. תפקידו של משה כרועה צאן, היה ביטוי וסמל לכך שמשה רעה את "הצאן" שבתוכו – את החלק הבהמי שבו.

מנהיגות של אמת מתחילה במנהיגות של האדם כלפי עצמו.

ה"אלשיך" הקדוש מוסיף רעיון יפה.

התורה כותבת כך: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (ב, יא).

לכאורה, המילים "ויהי בימים הרבים ההם ויגדל משה" מיותרות, שהרי ברור הדבר שאם חלפו ימים רבים, משה גדל, מדוע התרה מדגישה את גדילתו?

חז"ל כותבים (תלמוד בבלי, מגילה י), שבדרך כלל, לשון "ויהי" בתנ"ך מבטאת מציאות של צער, מלשון "ויי", כמו "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א), ואילו הביטוי "היה" מבטא מציאות של שמחה כמו "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" (ישעיהו כז, יג) (התלמוד דן בעניין בהרחבה, ניתן לעיין שם).

כאן, מוזכרת המילה "ויהי" – "ויהי בימים הרבים ההם, ויגדל משה". עם ישראל נמצא בצרה צרורה. הם משועבדים ומעונים. לא רק שמשה לא גדל עם אחיו – בני ישראל, אלא הוא גם נשא תפקיד בכיר בשלטון מצרים, וכפי שכותבת התורה: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה". מה הפירוש "ויגדל"? מבאר רש"י – "שמינהו פרעה על ביתו". כלומר, פרעה מינה את משה לתפקיד בכיר מאוד במלכות מצרים. מטבע הדברים, יכול היה משה להמשיך לחיות את חייו בשקט ובבטחה, ולהתעלם מסבלם של אחיו. אך לא! משה "יצא אל אחיו". כלל ישראל הם "אחיו", ומשה יצא אליהם כדי לראות בסבלם – "נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם" (רש"י).

זהו מסר חשוב עבורנו:

כשאדם עולה לגדולה בזמן שכל ישראל בצרה, אין ראוי לו לומר 'שלום עלי נפשי', אלא עליו להיות עמהם בצרה. זה מה שהתורה מדגישה: "ויהי בימים הרבים ההם" – באותה תקופה קשה שכולם היו שקועים בצרה, במקביל לכך – "ויגדל משה". משה עלה לגדולה בבית המלך, ולמרות כל זאת "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". הגדלות שלו, היא שגרמה לו לצאת אל אחיו ולראות בסבלותם.

המושג "נושא בעול עם חברו", הינו אחד ממושגי היסוד בתורת ישראל. משה קיבל את השליחות הגדולה בהיסטוריה, בעיקר בזכות יכולותיו "לצאת החוצה", לצאת מהאגו הטבעי האופף כל אדם, להשתתף בצער האחר, ולנסות לעזור ככול שניתן.

אך טבעי הוא, שאדם משתתף בצרת חברו, מטה אוזן ושומע בקול שוועת המעונה, כאשר גם הוא עצמו נמצא במצב של עניות. גם כשאדם עסוק בצער עצמו, הוא עדיין מסוגל לחוש בצער חברו כי הוא נמצא אתו באותו מצב, אולם קשה מאוד להרגיש את צער הזולת כאשר הוא עצמו נמצא במצב של גדולה, כבוד ושמחה, שהרי אז כל כלי נפשו נתונים רק לצורך הנאת עצמו, וכמעט שאין הוא מסוגל לפנות פינה קטנה בתוך לבו להרגיש בצער אחיו ורעיו. סיפוקו ושביעות רצונו מעבירים אותו על דעתו, והוא בורח ממקום שממנו עולה צעקת הדל.

משה, בזכות היותו נתון בתוך "תיבת גמא", בזכות היותו משוי מן המים, כל מעייניו היו נתונים לרווחת הזולת, וככול שהוא התעלה וגדל בבית המלוכה, כך הלכה והתעצמה מידת הנשיאה בעול עם חברו של משה, ואולי להיפך – ככול שמידת הנשיאה בעול הלכה והתעצמה, כך הלכו וגברו סיכוייו להיות מנהיג.

כאמור, במשך שמונים שנה, אלו קורות החיים שהתורה בחרה לספר על משה, משום שזוהי תמצית אישיותו.

אינני מכיר את ספרי הביוגרפיה של כל מנהיגי אומות העולם, אולם עשינו היכרות כעת עם הביוגרפיה – בה"א הידיעה – של המנהיג הגדול ביותר שהיה אי פעם בהיסטוריה.

יכול להיות שאלו הם רגעי השיא של האדם – הרגעים בהם הוא מצליח להתעלות מעל עצמו ולהיכנס עמוק לרגשות האחר. את הרגעים הללו רושם הבורא בספר החיים של האדם.

ידועים דבריו של הרמב"ם: "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו" (הלכות תשובה ה, ב). ברור שלא כולנו נולדים עם תכונות האינטליגנציה, האופי והמנהיגות של משה. אולם הבורא דורש מאתנו לפחות להתאמץ, וכפי שכותבת התורה – "וירא השם כי סר לראות" – "ראה הקדוש ברוך הוא במשה, שסר מעסקיו לראות בסבלותיהם, לפיכך – ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה" (שמות רבה א, לא). זה מה שעלינו לעשות – לסור לראות. לצאת מאזור הנוחיות של עצמנו ולתת מעצמנו מעט יותר. כך החלה גאולת הכלל, וכך גם מתחילה גאולת הפרט.