ישראל בעש"ט נולד בשנת נח"ת (תנ"ח 1698) באחת מערי הגבול שבין פולין לוולכיה. הילד ישראל התייתם מהוריו ואנשי הקהילה דאגו לו, וגם שלחו אותו ל"חיידר". כשגדל היה "עוזר מלמד" והצטיין במסירותו לילדים. תקופה מסוימת שמש כשמש בביה"כ, אנשי הקהילה לא ידעו שבלילות אחרי שעזבו את ביה"כ מתעמק ה"שמש הפשוט"  בספרי הקודש שהיו שם.

אחרי זמן מה שוב התעסק כמלמד, וההערכה אליו הייתה רבה מאוד בשל התמסרותו, בלי שידעו על גדולתו האמיתית. רבים פנו אליו וביקשו ממנו לפשר ביניהם, כאשר התעוררו חילוקי דעות או סכסוכים כספיים. עלי יד כך התפרסם שמו בסביבה כאדם פיקח, רודף שלום וצדק.

פעם אחת הזדמן תלמיד חכם גדול, רק אפרים, לסביבה לרגל עסקיו וכיוון שאירע סכסוך כספי בינו לבין יהודי אחר, באו לפני המלמד רק ישראל לברור. ר' אפרים התרשם מאוד מאישיותו של הרב והציע לו את בתו לאישה. ר' ישראל הסכים ונכתב שטר תנאים. ר' אפרים נפטר בדרך לביתו (שבברודי). בנו של ר' אפרים היה ר' גרשון, אחד מדייני ברודי שנתפרסם כר' גרשון מקיטוב. הוא התפלא מאוד כאשר מצא אצל אביו שטר תנאים שמוכיח כי הוא שידך את בתו לר' ישראל בן אליעזר הידוע בתור המלמד הפשוט. עוד יותר התפלא כאשר הופיע ר' ישראל בבגדים פשוטים כאחד מפשוטי העם הוציג את כתב התנאים שנכתב בינו לבין ר' אפרים. ר' גרשון ביקש לבטל את השידוך, לבל תינשא אחותו לאדם שמתנהג כעם הארץ, אך ר' ישראל סירב. גם אחותו של ר' גרשון אמרה שאם טוב הדבר בעיני אביה – גם בעיניה טוב הוא. לפני החופה, גילה ר' ישראל לכלתו מי הוא באמת, אבל ביקש ממנה לשמור את הסוד.

רק גרשון מסר לגיסו עגלה וסוס כדי שיתפרנס מזה, הם עברו להתגורר בהרי הקרפטים שם התפרנסו מחציבת טיט וממכירתו בכפרי הסביבה. רוב זמנו חי הבעש"ט בהתבודדות ביערות והתעלה מאוד.

ייסוד תנועת החסידות

בשנת 1734, בגיל 36 התגלה רבי ישראל הבעש"ט ושמו הגיע גם לברודי, חכמי ברודי העבירו את הבעש"ט לעירם, רבים נמשכו אחריו. גם גיסו שנוכח לראות מי הוא, הפך לחסידו ורק לאח"כ עלה לארץ ישראל עם עליית החסידים [הגיס], אך חזר בגלל הקשיים הגדולים ששררו שם ולאחר מספר שנים עלה שנית בהשפעת רבו וגיסו.

אחרי זמן קצר עבר הבעש"ט למז'יבוז', שם התרכזו סביבו יהודים רבים גם מפשוטי העם וגם תלמידי חכמים גדולים, הלמדנים למדו ממנו תורה והפשוטים נהנו ממנו עצה ותושיה, אזניו היו כרויות לכל, לכולם הושיט יד עוזרת. ר' ישראל הבעש"ט קרב את עמי הארץ בנעימות דרכיו לעבודת ה'. הוא עבר באזורים שונים, להורות ליהודים הנדכאים את הדרך בעבודת ה' ועמד לימינם בעת צרתם. הוא הדגיש לאותם יהודים את אושרם בהיותם יהודים.

בעקבות המצב הירוד של היהודים בפולין, היה צורך במישהו שירומם אותם, רק תחושת הרוממות – תחושת ה"אשרנו" בכוחה לפעול רבות, להקנות חסינות, ולגרום ליהודי לפשוט מעליו עצבות כאב ויגון ולשמוח ולהמשיך בדרך העולה בית-א-ל, כי תחושה זו הקנה הבעש"ט ליהודי פולין השרויים בצרותיהם, הוא ירד אל ההמונים, ולימד אותם איך לעבוד את ה' בתנאים הקשים שבהם חיו. הוא ותלמידיו יצרו מסגרת שנקראת "חסידות" אשר בה גם היהודי הפשוט, לבד מתלמידי החכמים, יוכל למצוא דרך להתעלות ולמצוא טעם ומטרה בחיים. החסידות התפשטה כ-200 שנה.

הבעש"ט פעל רבות לפדיון שבויים. לעתים נתגלתה הסיעתא דשמייא שלו לעיני כל וראו שתפילותיו מתקבלות, לכן נקרא בשם כולם "בעל שם טוב".

הבעש"ט נפטר בחג השבועות תק"כ, 1760, כשלידו נמצאו תלמידיו הקרובים ביותר, בנו ר' צבי ובתו הצדקת אדל. לבת זו נולדו שני בנים שנמנו בין גדולי החסידות של הדור הבא: ר' ברוך ממז'יבוז' ור' אפרים מסדילקוב בעל ספר "דגל מחנה אפרים". נין של הצדקת היה ר' נחמן מברסלב.

ההתנגדות לחסידות

החסידות זכתה גם לביקורת מצד מי שהחזיק לטענתו ב"יהדות המסורתית" וסירב לקבל את השינויים שהוביל הבעש"ט, בעיקר בשל הפחד מתופעת משיחיות נוספת כמו זו של שבתי צבי. הנקודות העיקריות שהובילו להתנגדות לחסידות, אותה הנהיג הגאון מווילנה, הגר"א:

• היה קיים חשש שהחסידות שמדגישה את לימוד הקבלה עלולה להביא חלילה לירידה כפי שהיה בשנים עברו בתקופת שבתי צבי, בעקבות לימוד קבלה באופן לא אמיתי ולא מושלם, לימוד בהבנה חלקית הגרוע יותר מחוסר הבנה.
• התנגדו לשינוי בנוסח התפילה מנוסח אשכנז לנוסח ספרד, בטענה שאין לשנות נוסח התפילה אפילו אם יש בשינוי זה משום עלייה בעבודת ה' כי בצעד זה יש משום נטישת מנהג אבות.
• בגלל הדגשת ערכם של פשוטי העם התעורר חשש שמא יתערער מעמדם של תלמידי החכמים, ותאבד ההכרה כי לערכו של תלמיד חכם לא ישווה שום ערך בעולם.
• חששו שע"י התקשרות לאדמו"ר – מנהיג החסידות – לא יפנו אל הרב המקומי כאישיות מנהיגה של הקהילה וממילא מעמדו ירד והמסגרת הקהילתית עלולה להתערער.

המשכיות התנועה

תלמידי הבעש"ט – מבין תלמידיו פעלו בעיקר שניים להפצת החסידות: ר' יעקב יוסף מפולנא שכתב את תורת רבו בספריו "צפנת פענח", "תולדות יעקב יוסף".

תלמיד נוסף, ר' דב בער ממזריטש, המגיד הגדול [כונה המגיד ממזריטש] – בגיל צעיר נשלח ע"י אביו ללמוד תורה אצל בעל ה"פני יהושע" – ר' יעקב יהושע בעיר לבוב. כינו אותו בשם "המגיד" כי עבר בקהילות השונות ועורר בדרשותיו את העם לתשובה. בתחילה היה מרוחק מדרך החסידות, אך כשהתקרב אל הבעש"ט החליט להישאר במז'יבוז'. כשהבעש"ט נפטר, הוא קיבל את הנהגת החסידים ואז עבר למזריטש שבאוקראינה הצפונית. תלמידיו הפיצו את החסידות במזרח אירופה.

תלמידי המגיד ממעזריטש

• ר' אלימלך מליז'נסק – ר' אלימלך מליז'נסקהיה אחד החסידים שנהגו לפי דרך האר"י עוד בזמן הבעש"ט, אך לתנועת החסידות התקרב רק בזמן המגיד. לאחר פטירת המגיד עברה ההנהגה לידיו, למשך שלוש עשרה שנה. כל גדולי החסידות שבפולין המרכזית היו תלמידיו, כגון: החוזה מלובלין ועוד, אך הוא עצמו לא פעל בפולין המרכזית אלא בדרומה של מדינה זו באותו חל שסופח אחרי החלוקה הראשונה של פולין לאוסריא ונקרא גליציא.

יהודי גליציא היו זקוקים מאוד לחיזוטר שנתן להם ר' אלימלך, כי בעקבות הסיפוח לאוסריא נשבר מטה לחמם של היהודים בגלל איסור החכירה שהוציאה המלכה מריה תרזה. מלבד זאת, הייתה סכנה לפגיעה ברוחניותם בגלל הגזרות של יוסף השני, בנה של הקיסרית בעניין הפצת ההשכלה בין יהודי גליציא והוא שפרסם את "כתב הסובלנות" בשנת 1782.

ר' אלימלך הצליח לחזר את יהודי האזור ולבלום את התפשטות ההשכלה. הוא ערך גלות[1] עם אחיו ר' זושא ויחד השיבו רבים מעוון בספרו "נועם אלימלך" שהוא אחד מספרי היסוד של החסידות, בו מסביר ר' אלימלך את יסודות החסידות. הוא כתב גם קונטרס שנקרא "הפתקה הקטנה" בו מובאות הוראות בקשר להנהגת אדם בישראל בעבודת השי"ת.

• ר' שנאור זלמן מלאדי "בעל התניא" – ר' שנאור זלמןנולד בלאדי שברוסיא הלבנה. הוא היה בקי בש"ס ובפוסקים. הוא עבר במקומות שונים, גם לווילנא הגיע, ואח"כ החליט לנסוע לחצרו של המגיד, הוא למד עם בנו של המגיד ר' אברהם, המכונה ר' אברהם המלאך. ר' שנאור לימד את רק אברהם ש"ס ופוסקים, וזה לימד אותו קבלה עפ"י דרך הבעש"ט והמגיד. ר' שניאור הפך למנהיגם של חסידי רוסיא הלבנה.

הוא חיבר את הספר "בעל התניא" שנקרא כך ע"ש המילה הראשונה שבספר בו בוסס את דרך החסידות על הבנה שכלית בקבלה. הלימוד בספר זה הפך לאחד היסודות של חסידות חב"ד. בספר התניא מובאים הרבה דברי קבלה. רבים למדו בספר זה, גם כאלו שעדיין לא למדו ש"ס ולא התאימו ללמוד דברי קבלה, לכן רבים מגדולי ישראל התנגדו לבעל התניא ביניהם גם אדמו"רים כמו האדמו"ר מקוצק.

המגיד הטיל על ר' שניאור זלמן לערוך מחדש את "השולחן ערוך" ובמיוחד את החלק של "אורח חיים" ולהתייחס לפסקים שהתקבלו ע"י החסידים. הספר דומה במבנהו הכללי לשו"ע של ר' יוסף קארו, ספר זה קיבל את השם "שולחן ערוך הרב", החפץ חיים ציטט בספרו "המשנה ברורה" קטעים מתוך שו"ע הרב והוא מתחשב בהכרעותיו.

ר' שניאור נאסר פעמיים בבית הסוהר בעיר פטרסבורג בעקבות מלשינים נבזים שלא הלכו בדרך התורה והלשינו עליו בפני השלטונות. פעם ראשונה – טענו שבספריו הוא מבזה את הנכרים ודתם [בי"ט בכסלו השתחרר]. פעם שנייה – הלשינו שאוסף כסף ושולח לארץ אויבת. טורקיא הייתה בשנים אלו אויבת לרוסיא וא"י הייתה תחת שלטון טורקי. הדברים היו אמורים לגבי כספים שנועדו ללומדי תורה ולעניים בא"י. גם הפעם שוחרר תוך זמן קצר. למרות הסבל שסבלו יהודים מממשלת רוסיא, תמך ר' שניאור ברוסיא כשנפוליאון קיסר צרפת תקף בשנת 1812 את רוסיא. בעל התניא טען כי יש להעדיף את הסבל מהקיסר הרוסי, סבל הגוף, מאשר ליהנות מהבטחות החופש והאמנציפציה של נפוליאון, כי הסכנה הרוחנית שנובעת מן השוויון, יותר גדולה מהסבר שיסבלו ע"י גזרות הצאר. כשהצאר הרוסי נסוג לפנים רוסיא, הצטרף גם הרב ומשפחתו ונפטר בחורף תקע"ב [1812].

• ר' לוי יצחק מברדיטשב – ר' לוי יצחק מברדיטשבהתפרסם בכוחו המיוחד בתפילה, לכן בעל התניא שלח דווקא אליו שיתפלל למענו כשנאסר ע"י הרוסים. הוא ידוע בתואר "סנגורם של ישראל", היה בן למשפחה רבנית, אבותיו שמשו בכתר הרבנות במשך שלושים ושש דורות. בגיל צעיר התפרסם בשל כשרונותיו בשם "העילוי מירוסלב", הוא היה רבה של מינסק בליטא, אבל מאחר שהתנהג כמנהג החסידים, היו לו מתנגדים רבים בקהילה, ונאלץ לעזוב. אחרי נדודים התקבל כרבה של ברדיטשב.
• המגיד מקוזניץ– הוא היה הצעיר מבין תלמידיו של המגיד ממעזריטש. על בקיאותו בש"ס ובפוסקים סיפר ר' חיים וואלוזי'ן, תלמיד הגר"א, לרבה של בריסק. כששהה בקוזניץ עסק בתורה עם ר' ישראל מקוזניץ, יום שלם ומצאו בקי בש"ס כולו שידעם בע"פ ממש עם לשון התוספות, וזה נוסף על בקיאותו בירושלמי ראשונים ואחרונים. הו גם היה בקי בתורת הנסתר ובחסידות, היה מפורסם כבעל מופת. הוא היה חלוש כל ימיו אך בעל כוחות נפש כבירים. הוא היה תלמידו המובהק של ר' אלימלך.

הפרקים הקודמים בסדרה:

• פרק א: פרעות תח תט
• פרק ב: תנועת השבתאות
• פרק ג: ועד ארבע ארצות
• פרק ד: תנועת החסידות
• פרק ה: עקרונות החסידות

[1] מנהג נפוץ היה לצאת ל"גלות" – מעבר לעיר או לאזור אחר כדי להפיץ את החסידות.